מרד בר כוכבא

המרד היהודי האחרון בשלטון הרומי

מרד בר כוכבא (בכתבי חז"ל: פולמוס אחרון; בלטינית: Expeditio Judaica, "מסע המלחמה ליהודה") היה המרד הגדול האחרון של יהודי ארץ ישראל נגד שלטון האימפריה הרומית, שהתרחש בתקופת שלטונו של הקיסר אדריאנוס, בין השנים 132–136 לספירה.[1]

מרד בר כוכבא
מרד בר כוכבא
מרד בר כוכבא
מלחמה: מרידות יהודה ברומא
תאריכים 132–136 (כ־4 שנים)
מלחמה לפני מרד התפוצות
מלחמה אחרי מרד גאלוס
מקום ארץ ישראל
תוצאה ניצחון רומאי
שינויים בטריטוריות הרס רב ביישוב היהודי באזור יהודה
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות

200,000-400,000 לוחמים

בשלבים הראשונים של המרד 5–6 לגיונות. בשלבים המאוחרים יחידות מ-11 או 12 לגיונות וחיילות עזר; סך הכל 120,000-60,000 חיילים לפי הערכות שונות.

אבדות

200,000-400,000 לוחמים יהודים נהרגו או שועבדו; 580 אלף הרוגים בלחימה סה"כ לפי דיו קסיוס, ועשרות אלפי עבדים נשבו.

אבדות כבדות:
מקובל להניח שהלגיון ה-22 דיאוטריאנה הושמד כליל.
הלגיון ה-10 פרטנסיס ויחידות חיל העזר ספגו אבדות כבדות.
ייתכן כי לגיון ה-9 היספנה הושמד במרד זה.

המידע ההיסטורי לגבי המרד מועט, ומבוסס על היסטוריונים זרים, אגדות בתלמודים ובמדרשים, וממצאים ארכאולוגיים ואפיגרפיים.
ארץ ישראל במאה הראשונה לספירה
טטרדרכמה מכסף מימי בר כוכבא. על צדו של המטבע חזית בית המקדש כשעליה כוכב והכתובת "שמעון". על צדו השני לולב ואתרוג והכתובת "לחרות ירושלים"

בראש המרד עמד "נשיא ישראל" שמעון בן כוסבה, שנודע בדיעבד כ"בר כוכבא". בר כוכבא קיבל את תמיכתו של רבי עקיבא, שאף הכריז עליו כמלך המשיח.[2] בשלבים הראשונים של המרד זכה צבא המורדים להצלחות ניכרות. המורדים הביסו את חיל המצב הרומאי ביהודה, השתלטו על שטחים נרחבים במרכז ההררי של ארץ ישראל, וכוננו בהם שלטון יהודי עצמאי שבר כוכבא עמד בראשו כשהוא נושא בתואר "נשיא ישראל". ניסיונות השלטון הרומי לדכא את המרד, באמצעות משלוח כוחות צבא מהפרובינקיות הסמוכות, נכשלו בשנתיים הראשונות של המרד.

מאזן הכוחות הצבאי החל לנטות לרעת המורדים עם הגעתו לזירה של המצביא יוליוס סוורוס בסוף שנת 133 לספירה בראש כוחות צבא גדולים. במהלך השנתיים הבאות ניהלו הרומאים מסע מלחמה זהיר והרסני כנגד המורדים, כשהם מצמצמים בהדרגה את השטח שבשליטתם ודוחקים אותם לשטח קטן סביב העיר ביתר. בשלהי שנת 135 נפלה ביתר, מעוזם האחרון של המורדים, לאחר מצור ממושך, ובר כוכבא נהרג. דיכוי המרד הושלם, ככל הנראה, בחודשים הראשונים של שנת 136.

ההרס שנגרם בעת דיכוי ההתקוממות היה אדיר, והחוקרים מעריכים, שרבבות, אם לא מאות אלפי מורדים ואזרחים יהודיים נהרגו במהלך דיכוי המרד ומאות מקומות יישוב נחרבו, כך שחבל יהודה התרוקן מיושביו. המרכז הרוחני, הדמוגרפי והתרבותי של יהדות ארץ ישראל נדד אל הגליל, שם היישוב השתקם בהדרגה ואף חווה פריחה זמן קצר לאחר מכן, שהגיעה לשיאה עם כתיבת ועריכת המשנה. קהילות יהודיות המשיכו להתקיים גם בשולי יהודה, במישור החוף וברמת הגולן. אבדות כוחות הצבא הרומי שהשתתפו בדיכוי המרד היו כבדות אף הן, והמערכה בארץ ישראל הייתה כנראה הקשה ביותר מכל המערכות הצבאיות, שנערכו בתקופת שלטונו של אדריאנוס. המרד היה העימות הגדול האחרון בין היהודים בארץ ישראל לבין האימפריה הרומית, על אף שפעולות מרי בהיקפים קטנים המשיכו להתרחש גם אחרי כן.

מקובל בספרות הפופולרית ובספרות הרבנית[3] כי שנות מרד בר כוכבא היו הפעם האחרונה בה התקיימה עצמאות יהודית בשטח ארץ ישראל עד להקמת מדינת ישראל אך בפועל שלטו יהודים לפחות בירושלים וככל הנראה גם באזורים נוספים במהלך מרד היהודים נגד הרקליוס (614–630 לספירה).[4]

רקע היסטורי

עריכה

מרידות קודמות כנגד השלטון הרומי ותוצאותיהן

עריכה
  ערכים מורחבים – המרד הגדול, מרד התפוצות

מרד בר כוכבא היה המרד היהודי השלישי באימפריה הרומית בטווח של כשישים שנה. קדמו לו המרד הגדול (70-66) ומרד התפוצות (117-115), ובמקביל לו בארץ ישראל פולמוס קיטוס. מרידות אלו דוכאו על ידי השלטון הרומי, וכתוצאה מהן נחרבו מקומות יישוב וקהילות יהודיות רבות (כולל העיר ירושלים), מאות אלפי יהודים נהרגו, רבים אחרים הוגלו ממכורתם או נמכרו לעבדות, ומעמדה של הדת היהודית ברחבי האימפריה נפגע.

לאחר "המרד הגדול" בוטלה האוטונומיה היחסית ממנה נהנתה האוכלוסייה היהודית ביהודה, והיא הפכה לפרובניקיה סנאטורית, שבבירתה ירושלים חנה לגיון רומאי - הלגיון העשירי פרטנסיס. הערים יפו (פלאוויה יופה) ושכם (פלאוויה נאפוליס) הוקמו מחדש כערים הלניסטיות. בעקבות "מרד התפוצות" ו"פולמוס קיטוס" הוצב לגיון רומאי שני בצפון ארץ ישראל, בכפר עותנאי (לגיו) החולש על עמק יזרעאל ובעמדות מפתח כתל שלם. הנציב הרומי ליהודה היה לוסיוס קווייטוס, שדיכא בעבר את מרד יהודי מסופוטמיה, והיה מהמפקדים הבכירים בצבאו של הקיסר טראיאנוס – עובדה המעידה על המצב המתוח ביהודה.

ההנהגה הרוחנית היהודית בתקופה שקדמה למרד

עריכה

לאחר חורבן ירושלים בשנת 70, חל שינוי במפת הכיתות שהרכיבה את יהדות בית שני. החלה דעיכה של הצדוקים והתחזקות הדרגתית של יורשי הפרושים שהתכנסו ביבנה תחת רבן יוחנן בן זכאי ושותפיו. בחסות הרומאים קם מוסד הנשיאות שהעומד בראשו היה המנהיג המוכר של היהודים לצורך משא ומתן עם השלטונות הקיסריים.

בעשורים שלפני המרד הנשיא היה רבן גמליאל דיבנה, (שנפטר לקראת שלהי מרד התפוצות). רבן גמליאל היה פרגמטיסט באישיותו, ועשה את הכול כדי להסדיר את מערכת היחסים בין היהודים לבין הרומאים, ולהעביר אותה לפסים חיוביים ותועלתיים לשני הצדדים. כתוצאה ממדיניותו הפרגמטית, לא נוצרו ביהודה התנאים להתפרצות מרד חדש כנגד השלטון הרומאי. אולם בעקבות מרד התפוצות בתקופת שלטונו של הקיסר טראיאנוס, על אף שלא ברור עד כמה שפולמוס קיטוס המוזכר בתלמוד משקף השתתפות של האוכלוסייה היהודית בא"י במרד, הידרדרו שוב היחסים בין היהודים והשלטון הרומי ביהודה.

התגברות התסיסה כנגד השלטון הרומי לפני פרוץ המרד

עריכה

הדעה הרווחת בקרב החוקרים בימינו היא כי בימים שבין פולמוס קיטוס למרד בר-כוכבא התגברה התסיסה כנגד השלטון הרומאי בקרב האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל. לדעת ישראל פרידמן בן שלום, ההנהגה הפרושית לא הכירה באופן בסיסי בזכותם של הרומאים - שכונו בספרות חז"ל בשם "מלכות הרשעה" - לשלוט בארץ ישראל ולגבות מיסים, וההבדל בין החכמים המתונים לחכמים הקיצוניים לא היה הבדל תפיסתי-עקרוני אלא טקטי בלבד, בשאלת הכדאיות של המרד ברומאים ועיתויו.[5]

גדליהו אלון טבע את המונח "ליסטות מדינית", כלומר ניהול מאבק פוליטי כנגד השלטון הרומי במסווה של מעשי שוד, כדי לתאר פעילותן של כנופיות שודדים/מורדים יהודיים בא"י בתקופה שקדמה למרד בר כוכבא. פעילות זו התקבלה בעצימת עין, אם לא באהדה, בקרב המנהיגות הרבנית היהודית. הפעילות הגוברת כנגד השלטון הרומי ביהודה באה לידי ביטוי במספר מקורות תלמודיים.[6] יש המשערים שההכנות למרד נעשו בחסות כנופיות השודדים הללו, שלא רק שניסו לערער את יציבות השלטון הרומי, אלא גם סייעו בהרחקת המשמרות וחילות המצב הרומיים מהאזורים ששימשו לאחר מכן כמרכז המרד.

התסיסה הגוברת ביהודה גרמה לדאגה אצל השלטונות ברומא, וכתוצאה מכך תוגברו כוחות הצבא הרומיים בא"י, ובנוסף לכך נסללו מספר דרכים חדשות - דרך מבסיס הלגיון בלגיו, דרך ציפורי, לפתולומאיס (עכו), שהושלמה בשנת 120 לספירה, דרך מציפורי לטבריה, דרך מבסיס הלגיון בלגיו לבית שאן, וכן דרך מבסיס הלגיון לקיסריה, בירת הפרובינקיה - שנועדו להקל על פריסה מהירה של הצבא הרומאי בשטח א"י. הפריסה של לגיון רומאי נוסף בצפון א"י אפשרה ללגיון העשירי להתמקד בפריסת כוחותיו בדרומה של הארץ. ישראל שצמן טוען שהקמתה של איליה קפיטולינה בירושלים הייתה אמצעי נוסף שנועד להבטיח את השלטון הרומאי על האוכלוסייה היהודית העוינת.

הציפיות לבניין מחודש של בית המקדש

עריכה
 
מטבע שנטבע לרגל ביקור אדריאנוס ביהודה ובו הכיתוב: "adventui Aug(usti) Judaeae" שמשמעותו "לכבוד הגעת הקיסר ליהודה"

בעת ביקורו של אדריאנוס ביהודה, בשנת 129 או 130 - כחלק ממסעו במזרח התיכון בפרובינקיות: סוריה, ערביא, יהודה ומצרים - הבטיח כפי הנראה הקיסר להקים את ירושלים מחורבותיה ולבנות את בית המקדש. אין לדעת עד כמה התכוון לכך הקיסר, ועד כמה שמעו היהודים מהרהורי לבם. במקורות חז"ל נאמר כי השומרונים הוציאו דיבתם,[7] ואף ראשוני הנוצרים השתדלו אצל הקיסר למנוע את בניית הבית מחדש. פול ג'ונסון טוען כי ההיסטוריון הרומאי טקיטוס השפיע על אדריאנוס לבטל את הבטחותיו.[8]

כגודל התקווה שעורר אדריאנוס אצל היהודים, כן היה גודל מפח נפשם משהתברר כי הקיסר חזר מהבטחותיו. כתובת לאדריאנוס שנתגלתה בירושלים ב-2014 מקדמת את פתרון המחלוקת ההיסטוריוגרפית באשר מה קדם למה: בניית העיר האלילית למרד או המרד לבניית איליה קפיטולינה ובניינה כחלק ממסע העונשין בגינו. על פי ניסוח הכתובת, ברור כי בזמן הכנתה, בשנת 130 - שנת ביקור אדריאנוס, העיר עדיין איננה איליה קפיטולינה. עם זאת הכתובת מעידה על כך ששנתיים לפני המרד נערכו בעיר עבודות בנייה מסיביות לרגל ביקור הקיסר, ובכך לכאורה מחזקת את הגישה לפיה המרד פרץ בעקבות עבודות הבנייה בירושלים ולא להפך.[9] פעילות הבנייה בירושלים השתלבה במסגרת מפעלי הבנייה הרומאית בארץ ישראל. אדריאנוס הקים מחדש בפרובינקיה ערים הלניסטיות שנחרבו בעבר, כמו עכו-פטולמאיס וקיסריה. הוא גם הקים מקדשים אליליים בטבריה, בעזה, בקיסריה, בירושלים ובמקומות נוספים. בכמה ערים חשובות כמו טבריה וציפורי העביר את השלטון מידם של היהודים למיעוט היווני. כל המעשים הללו הביאו את היהודים לתחושה קשה, שיש מדיניות מכוונת מלמעלה להדירם מהארץ.

קיסר דעתן כמו אדריאנוס ודאי היה מודע למפח הנפש שעורר, ונראה שהיה אדיש לכך. במטבע שהטביע נראה הקיסר מקריב קורבן על מזבח, כאשר לצדו אישה (המסמלת את יהודה), וילדים המגישים לקיסר כפות תמרים, אות לשלום ולאחווה. בניגוד למטבעות שנטבעו בפרובינקיות אחרות, מטבע זה מתעלם באופן מופגן מתרבותם של היהודים, אף שהיו רוב התושבים בפרובינקיה.

הניסיון למנוע את המרד

עריכה

לאחר שהתברר כי אדריאנוס לא עמד בהבטחותיו לבנות את בית המקדש ואף מתכוון לבנות עיר אלילית במקומו, העם, שתסס ברוח מרדנות, התכנס בבקעת בית רימון (כיום בקעת בית נטופה בין טבריה לציפורי) כדי לטקס עצות למרד. רבי יהושע בן חנניה, מתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי המתון וראש החכמים לאחר מותו של רבן גמליאל, חי בתקופת אדריאנוס, ואף מתואר במקורות היהודיים כמי שנפגש עם הקיסר ובתו. רבי יהושע, שהיה ידוע כמשכיל, נשלח על ידי החכמים לשדל את העם שלא למרוד ברומאים, וסיפר את משל "האריה והחסידה" של איזופוס:

”ארי טרף טרף ועמד עצם בגרונו. אמר: כל מי שיבוא ויוציאו - אתן לו שכרו. בא קורא מצרי שמקורו ארוך, נתן מקורו לתוך פיו, והוציא את העצם. אמר לו: תן לי שכרי. אמר לו הארי: לך והיה משתבח ואומר: נכנסתי לפי ארי בשלום ויצאתי בשלום - ואין לך שכר גדול מזה”.[10]

ישנם כמה הסברים אפשריים לכוונת רבי יהושע בספרו את המשל:

  • רבי יהושע התכוון להתריע על כך שמרד עלול להיות מהלך מסוכן שמשול להנחת הראש בלוע הארי, ויש להימנע מכך.
  • עם ישראל, שמרד כבר באימפריה החזקה ויצא בשן ועין, עדיין יש לו הרבה לאבד אם תיכשל מרידה נוספת.
  • אף שאדריאנוס לא עמד בהבטחתו לבנות את בית המקדש, יש לכופף את הראש בשל העוצמה הרומית ולהשתבח בעצם הקיום היהודי בארץ ישראל.
  • סיפר על כישלון שליחותו וחדלון התקוה מאפשרות הצלחה של כל שליחות נוספת, כשהוא כביכול "שמח" שיצא משם בחיים.

בכל מקרה, דברי ההרגעה הפרגמטיים שלו פעלו את פעולתם, ולהבות המרד שאיימו להתפרץ בתקופתו עומעמו, ורק לאחר מותו בתקופתו של תלמידו רבי עקיבא הם התפרצו, כיוון שבסופו של דבר התסכול הדתי והרצון לחירות גברו על כל דבר אחר.

הגורמים הישירים למרד

עריכה

היו מספר סיבות אפשריות שהובילו למרד. על פי רוב החוקרים נראה שהסיבה העיקרית היא בנייתה מחדש של ירושלים כעיר אלילית, ואולי אף גזירה מטעם הקיסר האוסרת על המילה. על פי רבי יצחק אייזיק הלוי,[11] גדליהו אלון,[12] ובצלאל לנדוי[13] ועוד, נעשו מכלול של מעשים שמטרתם הייתה לחזק את ההגמוניה הרומית וליוון את היהודים.

איליה קפיטולינה

עריכה
 
 
ציור גב המטבע המציין את ייסוד איליה קפיטולינה בו נראה הקיסר אדריאנוס חורש את גבולותיה בשור ופרה, כמנהג הרומאים בעת ייסוד עיר חדשה. במרכז ניתן לראות את נס הלגיון העשירי שחנה בירושלים. מסביב לציור הכתובת COL. AET. CAPIT COND. (קולוניה איליה קפיטולינה המיוסדת). בפני המטבע, כפי שנראה בצילום למעלה דיוקן של הקיסר אדריאנוס עם כיתוב המציין את שמו ותארו
  ערך מורחב – איליה קפיטולינה

שלושה מקורות עיקריים קיימים לגבי עיתוי בנייתה של איליה קפיטולינה בירושלים. עדותו של ההיסטוריון דיו קסיוס (229-156), ששירת כסנאטור וקונסול רומאי שהיה מקורב לקיסר אלכסנדר סוורוס ומהווה מקור עיקרי להיסטוריוגרפיה היהודית בתקופת מרד התפוצות ומרד בר-כוכבא,[14] עדותו של אב הכנסייה אוסביוס (340-275), הארכיבישוף של קיסריה,[15] ועדות נומיסמאטית – מטבעות שנמצאו ביהודה המציינות את הקמתה של הקולוניה החדשה.

דיו קסיוס טוען שהקמתה של איליה קפיטולינה והקמת מקדש יופיטר בהר הבית היו הסיבות למרד:

”בירושלים ייסד (אדריאנוס) עיר במקום זו שהוחרבה עד היסוד וקרא לה איליה קפיטולינה, ובמקום מקדש האל הקים מקדש חדש ליופיטר. דבר זה גרם לפולמוס לא קטן ולא קצר זמן, כיוון שהיהודים לא יכלו לשאת את העובדה, שנכרים נוחלים את עירם, ופולחנות זרים קונים בה שבות”.[16]

אוסביוס, לעומת זאת, כלל אינו מספק סיבה למרד והפיכתה של ירושלים לאיליה קפיטולינה נזכרת אצלו רק לאחר דיכוי המרד ולאחר שהיהודים נספו:

”וכך, לאחר ששיכלה העיר את העם היהודי, ותושביה הקדמונים נספו כולם, היא יושבה על ידי זרים. העיר הרומית, אשר הוקמה לאחר מכן, נקראה בשם אחר; היא הפכה לאיליה, לכבודו של הקיסר השולט, איליוס אדריאנוס”.[17]

דיווחו של אוסביוס תואם את השקפתו כי הדיכוי האכזרי של המרד היה עונש ראוי מהאל על דחיית בנו המשיח.[18] מאידך, חיבורו של דיו קסיוס הוא המקור היחיד שמקשר את פרוץ המרד עם ייסוד איליה קפיטולינה.[19] אולם קסיוס נחשב על ידי החוקרים לאמין יותר, הן בשל האובייקטיביות שלו בנוגע ליהדות וליהודים, להבדיל מאוסביוס, הן בשל הכרתו הטובה את היהודים ומנהגיהם, והן בשל קרבתו לארכיונים הרומאיים ולמאורעות גופם.

מטמוני מטבעות שנתגלו במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 באזור יהודה, המתוארכים לכל המאוחר לשנת 131 וקשורים באופן ישיר למרד בר כוכבא, מהווים מקור חשוב ביותר להבנת עניין זה. בין המטבעות נתגלה מטבע המתאר את היווסדה של איליה קפיטולינה. ב-1970 כתב על כך החוקר יעקב משורר: "ברור לגמרי שאיליה קפיטולינה נוסדה לפני פרוץ מרד בר-כוכבא, דהיינו בעת ביקורו של אדריאנוס בארץ ישראל בשנת 130 לספירה.[20] עם מסקנה זו מסכימים מרבית החוקרים.[21] כתובת שהתגלתה בירושלים שהוקדשה לביקור של אדריאנוס מעידה על בנייה ציבורית גדולה ומרשימה בירושלים, שהושלמה לפני ביקור הקיסר — שנתיים לפני פרוץ המרד. אי לכך הכתובת מחזקת את התפיסה שהמרד פרץ בעקבות עבודות הבנייה בירושלים ולא להפך.

העדות הנומיסמאטית, בצירוף עם עדותו של דיו קסיוס שבנייתה של איליה קפיטולינה בירושלים הייתה מהגורמים למרד, אמינים יותר מעדותו של אוסביוס. עם זאת, ישנם חוקרים הטוענים כי אין סתירה בין העדויות. לדעתם ההכרזה על הקמת העיר בתשעה באב ג'תתצ"ב, 8 ביולי שנת 132 - טקס חרישת העיר וסימון רחבת הר הבית, ניקוי הרחבה וחללי ההר, אכן התרחשה לפני המרד, והייתה הגורם הישיר למרד, אולם הצעדים הממשיים של הקמת העיר והמקדשים הרומיים, ליופיטר ואפרודיטי,[22] הסבת שמה ושינוי שם הפרובינקיה כולה – כל אלה באו לאחר דיכוי המרד.[23]

גזירת המילה

עריכה

דיו קסיוס מייחס את המרד במישרין להחלטת אדריאנוס להקים את איליה קפיטולינה על חורבות ירושלים ולבנות שם מקדש ליופיטר. אולם הביוגרפיה של אדריאנוס בהיסטוריה אוגוסטה, שנכתבה במאה ה-4 על ידי מחבר או מחברים שהשתייכו לחוגים הפגאניים של רומא,[24] מייחסת את המרד לאיסור על המילה:

”בפרק זמן זה, גם היהודים התעוררו למלחמה, לפי שנאסר עליהם להשחית באברי מינם”.[25]

ההלניזם רואה בשלמות ובאסתטיות של גוף האדם, ערך חשוב ואף מקודש, ומשום כך המילה היא פגיעה בשלמותו של הגוף. המילה נחשבה אפוא בעיני הרומאים להשפלה, סטייה מינית, וסמל לעבדות ולהיבדלות של היהודים.[26] בניגוד להיסטוריה אוגוסטה, דיו קסיוס אינו מציין איסור כזה כלל בהקשר של המרד. חלק מהחוקרים נותנים אמון רק בדבריו של דיו קסיוס ולא באלה שבהיסטוריה אוגוסטה, אולם נראה סביר להניח שהחקיקה בתקופת שלטון אדריאנוס שעסקה במילה, עשתה את חלקה בדחיפת היהודים לשימוש בכוח[19] ולכן רוב החוקרים משלבים בין שני המקורות הללו וסבורים שגם האיסור על המילה וגם ייסוד העיר האלילית היו גורמים מכריעים בפרוץ המרד.[27]

אך מהימנותו של "היסטוריה אוגוסטה" בנושא זה, כבנושאים אחרים, איננה גדולה,[28][29] ובשל כך חוקרים כמו רבי יצחק אייזיק הלוי, בצלאל לנדוי, מרי סמולווד, דוד פלוסר וגדליהו אלון,[30] הסבורים כי גזירת המילה הייתה אחד מהגורמים למרד, צריכים לחיזוקים ממקורות נוספים.[31] סמולווד מסתמכת על תשובתו המשפטית של אנטונינוס פיוס (161-138), המתירה ליהודים למול את בניהם בלבד, ולא בן דת אחרת.[32] וכן באמצעות עדויות תלמודיות שונות.[33] להוכחותיה של סמולווד קמו מתנגדים רבים: אהרון אופנהיימר[34] שתקף את סמולווד על השימוש השגוי שביצעה בחקר המקור התלמודי, ופטר שפר, הקובל עליה משום שכל התאוריה שלה מסתמכת על העדות של אנטונינוס פיוס, כאשר בסופו של דבר היא לא תרגמה זאת כהלכה.

כך נראה שישנה מחלוקת בין החוקרים שסוברים שהגזרה על המילה, שהייתה הרחבה של איסור הסירוס, הוטלה על ידי אדריאנוס לפני המרד מתוך רצון למנוע הטלת מום בגוף האדם וכללה אף את היהודים,[35] לבין החוקרים שסוברים שהגזירה מטעם השלטונות הרומאים על המילה היהודית הוטלה לאחר דיכוי המרד היהודי, כחלק מהשאיפה הרומאית למגר את עקרונות הדת היהודית.[36]

המניעים למדיניות ההלניסטית של אדריאנוס

עריכה
 
מערך הקיסרות הרומית בתקופתו של אדריאנוס

יכולות להיות סיבות רבות, שגרמו לקיסר אדריאנוס להורות על הקמת איליה קפיטולינה. מניעיו לפעול בדרך אנטי-יהודית בוטה זו, היו ככל הנראה אישיותו, תפיסותיו, הסתייגותו מהיהדות ואף רצונו להפוך את ארץ ישראל לכלכלית ומועילה יותר לאימפריה.

לגבי בניית הקולוניה איליה קפיטולינה (על שמו של הקיסר והקפיטול) – ואן דן בור במאמרו[37] עוקב אחרי הכתבים שהשאיר הקיסר אדריאנוס עצמו, ובהם באה לידי ביטוי דמות אנאכרוניסטית, המתרפקת על העבר ורואה בדמויות היסטוריות מודל לחיקוי. אדריאנוס ראה כמודל לחיקוי את הקיסר אוגוסטוס שיצר את פולחן הקיסר הרומי – כך גם בתקופת כהונתו של אדריאנוס התפתח פולחן האלוהות של הקיסר באימפריה, ובכל מקום בו פנה התפתחו בניית המקדשים והערים לכבודו, ככל הנראה ביניהן הייתה גם ירושלים-איליה קפיטולינה. האלהתו של אדריאנוס לא יכלה להתקבל באמונה היהודית המונותאיסטית, שסלדו אף מהערצה שלו לפומפיוס, הזכור לרעה בהיסטוריה היהודית, וכן מתעמולת ההומוסקסואליות שלו.[38]

ביחס למסעות שערך אדריאנוס במזרח התיכון סוקר אמיל שירר[39] את מסעו של הקיסר מסוריה למצרים ובחזרה, ומוכיח לקוראים כי בכל מקום אשר פנה הקיסר, נעשו פעולות בנייה ושיקום מסיביים, ובין השאר נבנתה גם איליה קפיטולינה. יש הטוענים כי מגמותיו של הקיסר נובעות מסיבות אחרות. על פי שמעון אפלבאום, אדריאנוס ינק סלידה מדתות המזרח ומהיהדות, בתקופת כהונתו כמושל סוריה, ובשל קרבתו לקיסר טראיאנוס (שאביו היה מפקד הלגיון העשירי פרטנסיס ששירת ביהודה מאז ימי המרד הגדול).

אפלבאום טוען כי המניע היה כלכלי. הפוטנציאל הכלכלי של ארץ ישראל אינו גבוה, והוא נמוך עוד יותר בשל התושבים היהודים של הפרובינקיה, שהתנגדה לתהליך של עיור – ולכן צמצום האוכלוסייה היהודית בפרובינקיה, היה מגביר את הרווחים הכלכליים בה. דעה דומה מציג גדליהו אלון,[40] שמאמין כי אדריאנוס שאף למגר את האלמנט היהודי בפרובינקיה ולהמירו באלמנט נוכרי-יווני, ולראיה מציג אלון מקומות אחרים באזור, שעברו תהליך דומה כמו העיר טבריה.

בנימין איזק[41] טוען כי בניית איליה הייתה למעשה לשימושו של הלגיון ה-10 פרטנסיס שכבר חנה בה, והפיכת העיר החרבה לקולוניה, הפכה אותה למעשה לאזור גיס של חיילות הפרובינקיה.

לעומתם מנחם מור מתנגד לדעה זו, וטוען כי לא הייתה בקיסר שום "שנאת ישראל" כלשהי, אלא מדיניות הלניסטית גרידא.[42] מטרת תגבור הלגיונות הייתה לחזק את הגבול המזרחי העוין, ולמעשה אדריאנוס שאף לבנות מחדש את בית המקדש השלישי, אולם עניין זה לא מומש בשל פעילותם העוינת של השומרונים.[43]

שמו, מעמדו ואישיותו של בר כוכבא

עריכה
  ערך מורחב – בר כוכבא
 
בר כוכבא - פרט מתוך מנורת הכנסת
 
פסל של בר כוכבא, מוזיאון ארץ ישראל

הכינוי "בר כוכבא" (בן הכוכב) נזכר לראשונה[44] על ידי אוסביוס, הארכיבישוף של קיסריה (כמאתיים שנים לאחר המרד):

”באותה עת הנהיג את היהודים מאן דהו בשם בר כוכבא, שפירושו "כוכב". איש זה היה שודד בעל נטיות רצחניות, אך בהסתמכו על שמו, וכאילו עם עבדים שיג ושיח לו, טען להיותו מאור אשר ירד באורח פלאי מן השמים כדי להאיר לסובלים”.[45]

אוסביוס גם מצטט בספרו את יוסטינוס, שנולד בארץ ישראל וחי בתקופת המרד והזכיר בכתביו את "בר-כוכבא, מנהיג מרד היהודים".[46]

באיגרות בר כוכבא שנמצאו במערות במדבר יהודה, נתגלה לראשונה שמו האמיתי: "שמעון בן כוסבא".[47] האגרות, בעברית ובארמית, מכילות צורות נוספות של השם: "בר" במקום "בן", וכן "כוסבה", "כושבה" או "כשבה".[48] רק מתוך אחד המכתבים ביוונית, מתברר כי ביטאו את שמו "כוסיבא" (Χωσιβα).[49] במסמכים הכלכליים (שטרות) שנמצאו הוא מוזכר בשמו ותארו המלא "שמעון בן כוסבא נשיא ישראל".[50]

ייתכן שנקרא "כוסבא" על שם יישובו[51] – היישוב כּוֹזֵבָא שמוזכר בספר דברי הימים,[52] שהיה בתחום נחלת יהודה. אף שרבי עקיבא דרש עליו את הפסוק "דרך כוכב מיעקב" - "דרך כוזבא מיעקב",[53] בספרות חז"ל הוא נקרא בשם "בר כוזיבא". לדעת יגאל ידין, האיגרת הכתובה יוונית שמתוכה נתברר כי שמו נהגה "כוּסִיבַּא", מסבירה את משמעות הגרסאות השונות של שמו: חסידיו, שהאמינו בשליחותו המשיחית, החליפו את הסמ"ך בכ"ף ל"כוכבא", ואילו מתנגדיו, במיוחד לאחר כישלונו, שינו את שמו ל"כוזבא".[47] לדעת חנן אריאל, ההנחה של רבי עזריה מן האדומים[דרוש מקור] ורנ"ק כי במקורות היהודים שיבשו במכוון את שמו לשם גנאי, מלשון כזב-שקר או לאכזבה לאחר הכישלון, איננה נכונה.[44]

לעמידה על אישיותו ומעמדו של בר כוכבא ישנם שני מקורות עיקריים - אגדות חז"ל העוסקות בו, ואיגרותיו שנשתמרו.

התואר "נשיא ישראל" איננו זהה בהכרח לתואר של ראשוני מנהיגי בית חשמונאי, כיוון שבתלמוד התואר שלו היה "מלכות בן כוזיבא",[54] ואף "מלך המשיח"[55] ולכן היו חוקרים שטענו שהיו לו סמכויות של מלך, והתואר נשיא הוא תואר של מלך אידיאלי, כפי שמתואר בחזון אחרית הימים של יחזקאל, "וְעַבְדִּי דָוִד, נָשִׂיא בְתוֹכָם".

בתקופת המרד הגדול לא היה מנהיג מרכזי והלוחמים היו מפוצלים לכתות וכתי כתות, הלוחמים זה בזה, באותה המידה שהם לוחמים ברומאים. בר כוכבא הצליח לאחד את העם תחת הנהגתו, דבר המעיד על אופיו.

בר-כוסבה הוא דמות שמעט ידוע עליה. לפי המקורות הקיימים, חסר ייחוס, נכסים או השתתפות בבתי המדרש השונים.[56] עם זאת, בתלמוד הירושלמי נאמר כי היה אחיינו של רבי אלעזר המודעי,[53] מגדולי החכמים בדורו, אשר יש מהחוקרים המשערים שהוא "אלעזר הכהן" המופיע במטבעות בר כוכבא. למרות זאת הגיע למעמד שיכלו לשאת בו רק אנשי ייחוס מימים ימימה, שאף יוחסו לעיתים לבית דוד. איגרותיו, הכתובות חלקן עברית וחלקן ארמית (האיגרות ביוונית שנמצאו יחד עם איגרות בר כוכבא לא נשלחו על ידי בר כוכבא עצמו) מראות על מנהיג תקיף ואדמיניסטרטור מוכשר, אשר לא חשש לאיים על פקודיו בכבילתם באזיקים על מנת לקבל את מבוקשו, ושירד להדרכות מפורטות לפקודיו, כמו לשלוח לו אדם מסוים תחת משמר ולהקפיד שלא יהיה מזוין בנשק. אך מצד שני דאג לצורכי הדת של חייליו.

על גבורתו וכוחו הפיזי של בר כוכבא סיפרו חז"ל כי "היה מקבל אבני בליסטרה באחת מארכובותיו, וזורקן והורג בהן כמה נפשות" (איכה רבה, פרשה ב', פסקה ד' וגם בבבלי). אף אם יש הפלגה בתיאור זה, נראה גם מהעדויות של מקורות היסטוריים אחרים, כי מנהיגותו הקרבית הייתה נועזת ועוצמתית. עדות נוספת במקורות היהודים מעידה כי לימד את חייליו בצאתם לקרב, לומר כלפי האל שלא יעזור ולא יפריע ("ובשעה שהיו יוצאין למלחמה היו אומרים לא תסעוד ולא תכסוף"), מה שהיה למורת רוחם של חכמים. לסוגיית מותו של בר כוכבא, חז"ל אומרים שמצאו נחש כרוך על גופו בעקבות זלזולו ברבי אלעזר המודעי (ירושלמי שם), וגם בעניין הם הפליגו ביכולותיו, ומייחסים לאדריאנוס את האמירה, "אם אלוהיו של אלו לא היה הורג אותו, מי היה יכול להורגו"? (ירושלמי שם). מעבר לאמירה האמונית-חינוכית שיש בעניין, יש בה הדהוד לדבריו של רבי עקיבא על משיחיותו של בר כוכבא.

יגאל ידין שיער כי בר כוכבא הפך בזמן המרד את השפה העברית לרשמית, לאחר ירידת קרנה והשימוש שנעשה בארמית, בעקבות חורבן בית המקדש. הדבר מסביר מדוע קיים מעבר מארמית לעברית בתעודות שנמצאו במערות האגרות ומדוע בר כוכבא השתמש בעברית באופן כה נרחב. אורי מור אף מצביע על כך בתעודות העבריות ישנו מעבר מדגם של "בר" פלוני ל"בן" פלוני.[44]

תשתית אסטרטגית והכנות למרד

עריכה
  ערכים מורחבים – צבא בר כוכבא, מערכות המסתור של בר כוכבא
 
כניסה למערת מסתור ממרד בר כוכבא, חרבת מדרס
 
תפרוסת מערכות המסתור בגליל ובשפלת יהודה

למרות החלטתו של אדריאנוס להקים את העיר האלילית איליה קפיטולינה במקומה של ירושלים, החרבה מזה כ-60 שנים, היהודים לא הגיבו בהתקוממות מיידית נגד הרומאים. הנהגת המרד המתוכנן פעלה בשיקול דעת, והמתינה עד להשלמת ההכנות למרידה מאורגנת היטב. ההכנות כללו:

  • אגירת כלי נשק (שיוצרו בכוונה עבור הצבא הרומי עם פגמים שפסלו אותם לשימוש).
  • תפיסת מקומות אסטרטגיים, וביצורם באמצעות בניית חומות, וכן באמצעות חפירת מערכות מסתור, שכללו מנהרות קשר ומעברים תת-קרקעיים.
  • הקמת יחידות מורדים במחתרת, שעברו אימונים צבאיים.

בניגוד לאסטרטגיה של התבצרות בערים ובמבצרים, שהייתה מקובלת בתקופת המרד הגדול, ושלא הוכיחה את עצמה אל מול מכונת המלחמה הרומאית (אפילו במבצרים קשים מאוד לגישה כגון מצדה), הושם הפעם דגש על הסתמכות על מערות מסתור לתקיפה והסתתרות ועל שימוש בטקטיקות לוחמת גרילה.

העיר ביתר, שהייתה במרחק קצר מירושלים, במיקום אסטרטגי וטופוגרפי מעולה, הוכנה לשמש כמרכז צבאי ומדיני של המרד. ההרודיון הוכן כמרכז המנהלתי, ועין גדי לחוף ים המלח נועדה לשמש כנמל לקבלת אספקה. נראה שכל כוחות המורדים פעלו באופן מאוחד ומתואם, וקיבלו את הנהגתו של בר כוכבא, ושהלקחים מכישלון המרד הגדול הופקו.

על פי עדותו של דיו קסיוס ההכנות למרד נמשכו זמן מה, והעיתוי לפריצתו היה מתוכנן:

"...הם נשארו שקטים כל עוד אדריאנוס שהה במצרים ושוב בסוריה, אלא שהם הכינו בצורה בלתי הולמת את כלי הנשק שהטילו עליהם לייצר, כדי שהם יוכלו להשתמש בהם לאחר שיפסלו על ידי הרומאים. כשאדריאנוס התרחק, מרדו בו היהודים בגלוי. היהודים לא העזו להסתכן במערכה חזיתית עם הרומאים. הם תפסו את המקומות הנוחים של הארץ וחיזקו אותם במחילות ובחומות, כדי שישמשו להם כמקלטים בעת מצוקה וגם כדי שיוכלו לנוע בחשאי, אלה לקראת אלה, מתחת לפני הקרקע. הם קדחו פירים אל הדרכים התת-קרקעיות, כדי שיקלטו בהם אוויר ואור"

דיו קסיוס, תולדות הרומאים, סט: 12-11

מניתוח של מקור זה, ניכרת חשאיותם של היהודים בשמירה על ההכנות למרד בחשאי, גם כאשר חנו בארץ ישראל שני לגיונות, ואפילו בעת ביקור הקיסר אדריאנוס ופמלייתו. הרומאים לא חששו ממרדנותם של היהודים, עד כדי כך שאפילו הטביעו מטבעות הנושאות מסר של שלום, וסמכו על היהודים בייצור כלי נשק ששימשו לאחר מכן נגדם.[57]

על אמינות עדותו של דיו קסיוס, שהייתה נראית בהתחלה מוגזמת, יכולות להעיד גם למעלה מ-300 מערכות מסתור, שנתגלו בקרבת כמאה יישובים ואתרים בשפלת יהודה, ובקרבת כשלושים וחמישה יישובים בגליל, שנתגלו בסוף שנות ה־70 של המאה ה־20. על פי מאפייני מערכות המסתור, ניתן ללמוד כי יד מכוונת ומחשבה רציונלית הייתה בבנייתן: הכניסה למערכות הייתה מוסתרת וניתן היה לחסום את הכניסה מתוך מערכת המסתור לשם הגנה. כמו כן מחילות המעבר היו צרות ביותר וחייבו את העובר בהן ללכת בצורה שפופה או אף לזחול, על מנת להקשות על החיילים הרומיים כבדי התנועה לנוע בתוכן ולתפקד ביעילות. חלק מהמחילות נחפרו כדי לשמש כפתחי אוורור לנחבאים או לאורבים במערכת המסתור. נוסף על כך במערכות המסתור היו גם תנאים לאגירת מים ומזון לשהייה ממושכת.[58]

בשל כך סבור יוסף קלוזנר, כי מערכות המסתור נחפרו כהכנה למרד הממשמש ובא, וגם בעיצומו של המרד המשיכו היהודים בחפירת מערכות מסתור בשפלת יהודה. הממצאים מעידים לדעתו על כך, שחפירת המנהרות בוצעה תחת יד מכוונת והנהגה מסודרת. חוקרים אחרים, למשל אופנהיימר, מסכימים כי מערכות אלה היו בשימוש היהודים במהלך מרד בר כוכבא, אולם מטילים ספק בכך שהם נחפרו במסגרת ההכנות לקראת המרד.[59]

גרץ ובעקבותיו חוקרים נוספים רבים, בהם אבי יונה, מניחים כי רבי עקיבא מילא תפקיד בהכנת המרד באמצעות גיוס כספים ותמיכה אחרת מהקהילות היהודיות מחוץ לארץ ישראל במסגרת מסעותיו הרבים לחו"ל (מגליה ורומא במערב ועד לבבל ומדי במזרח). אולם חוקרים אחרים - הלוי, גדליהו, אופנהיימר ועוד - לא מקבלים הנחה זו, בין היתר מפני שחלק ממסעות אלו נערכו עוד לפני מרד התפוצות, זמן רב לפני פרוץ מרד בר כוכבא.

התיחום הטריטוריאלי של המרד

עריכה

התפיסה שמרד בר כוכבא היה מוגבל לתחום המצומצם של אזור יהודה, ולא התנהל באזורים אחרים של ארץ ישראל, נוצרה ופותחה על ידי דרנבורג וביכלר ובעקבותיהם הלכו חוקרים רבים ובהם מנטל, קליין, אופנהיימר ומור. אולם יש לא מעט חוקרים שחולקים על טענה זו, בהם גרץ, שלטר, שירר, הלוי, ייבין, אלון ואף הר, וטוענים שהמרד הקיף גם את הגליל ואף חלקים בעבר הירדן המזרחי.[60]

 
מנהרות מימי מרד בר-כוכבא, בהרודיון כ-12 קילומטרים מדרום לירושלים. המקום שימש כמרכז המנהלתי במרד בר כוכבא
משמעון בר כוסבא לאנשי עין גדי למסבלא ליהונתן בר בעין, שלום. בטוב אתם יושבין אוכלין ושותין מנכסי בית ישראל, ולא דואגין לאחיכם לכל דבר?

– איגרות בר כוכבא, מערת האגרות

עם זאת, כל החוקרים של המרד מסכימים שעיקר המרד התרחש באזור יהודה. מלבד דיו קסיוס מעידים על כך גם מקורות יהודים במדרש[61] ובתלמוד הירושלמי.[62]

המקומות המוזכרים במקורות אלה זוהו ברובם בוודאות באזור יהודה. מיקומה של ביתר שמתוארת כבירת המרד, נתגלה בקרבת הכפר הערבי בַּתִּיר ליד המקום המכונה ח'רבת אל-יהוד,[63] היישוב חמתא זוהה כ-15 ק"מ צפונית-מערבית לביתר, וכפר לקיטיא זוהה כ-15 ק"מ צפונית-מערבית לירושלים. לגבי בית אל, הרי שמיקומה ברור מצפון לירושלים, כך גם גופנא, כפר חריבה המוזכר בתלמוד הירושלמי, מזוהה ליד סוסיתא או ליד לוד. והיישובים לכיש, דיכרין ושחליה מאותרים באזור בית-גוברין.

מקור נוסף המעיד על חשיבותו של חבל יהודה במסגרת המרד הם אגרותיו של בר כוכבא, שנתגלו במדבר יהודה בתחילת שנות ה־60 של המאה ה־20.[64] הראיה הראשונה היא עצם העובדה, שהאגרות נמצאו באזור זה סמוך לעין גדי, והראיה השנייה היא שמוזכרים בהם מקומות מוכרים ביהודה.

מהאיגרות ניתן להבין, שלכוחות המורדים הייתה שליטה במקומות הללו בשפלת יהודה. ראשית אחד מהמרכזים המנהלים של המרד היו בהרודיס – הלא היא הרודיון שנבנתה על ידי המלך הורדוס, שימשה למקום מנוחתו האחרון ונמצאת לא רחוק מהעיר בית לחם. עיר נחש זוהתה עם דיר נחאס סמוך לבית גוברין, כ-20 ק"מ ממזרח לאשקלון. יגאל ידין זיהה את קריית ערביה על פי האיגרת, בעין ערוב דרומית לבית לחם. על מיקומן של עין גדי ותקוע אין עוררין. עין גדי היא עיר המוזכרת כבר במקרא, במסלול בריחתו של דוד המלך וממוקמת על חופו המערבי של ים המלח. תקוע נזכרת אף היא בתנ"ך וממוקמת בסמוך להרודיון, ובסמוך לה הוקמה ב-1977 התנחלות הנושאת שם זהה.

אולם לא רק המקורות התלמודיים והאגרות מעידים על מרכזיותה של יהודה במרד. מיקום מערכות המסתור (בהרודיון, חורבת ג'דוד, בחורבת עקד, וכן בדרום הר-חברון) שנתגלו מתאים, למעשה, לפריסת ההתיישבות היהודית באזור, וכן לתפוצת מטבעות בר כוכבא, שעל-פי קלונר וזיסו, ניתן ללמוד ממנה היכן היו אזורי ההשפעה והשליטה של בר כוכבא. קלונר וזיסו סוקרים במאמרם את מערכות המסתור המזוהות עם המרד ועל פיהן מסיקים החוקרים, גם המצמצמים בהיקפו של המרד וגם המרחיבים, כי עיקרו התמקד באזור יהודה.

שאלת השתתפותו של הגליל במרד

עריכה
 
תמונת אילוסטרציה של שער הניצחון בתל שלם שמשוער שהקדישו הסנאט והעם הרומאי לכבוד הקיסר אדריאנוס לאחר דיכוי המרד

מידת השתתפותו של הגליל בלחימה שנוי במחלוקת בין החוקרים, בעיקר בשל המחסור במקורות שיעידו על לחימה באזור זה.

במקורות נזכרים בהקשר למרד המקומות הבאים: כבול, כפר חרוב (ליד סוסיתא או לוד), כבוש, מגדל צבעיה (חורבת א-דור, במוצא הירמוך שבעמק הירדן), מגדל נוניא (ליד הכנרת), כפר אימרא, ושיחים (לא הרחק מציפורי).

שלושה מקורות בתורה שבעל פה (בבלי, תוספתא וירושלמי) מעידים על מצב כלכלי קשה לאחר המרד בגליל.[65][66][67] באחד מהם אף נזכר בפירוש כי אדריאנוס החריב את הגליל:

"לא אמר רבי יוסי אלא בראשונה, שלא היו הזיתים מצויין. שבא אדריינוס הרשע והחריב את כל הארץ."

רבי יוסי, מראשי החכמים במרכז באושא, שנוסד לאחר מרד בר כוכבא, מצוטט כמי שאומר בפירוש, שהמצב הכלכלי הקשה הוא בשל שאדריאנוס החריב את הארץ. מנטל ובעקבותיו מנחם מור סוברים כי ייתכן שמדובר בתופעת לוואי של המרד עצמו, כתוצאה משימוש בגורמי הייצור באזור זה, למען המאמץ המלחמתי של הלגיונות שהובאו ליהודה, על מנת לדכא את המרד,[68] אך כנגד גישה זו ניתן לומר כי הקיסר אדריאנוס לא היה פוגע בגליל, אלמלא תרם למרד בצורה כלשהי. על זאת יש להוסיף תגליות ארכאולוגיות של כתובות קבר בגדר ובבית שאן של חיילי לגיונות, שהיו בארץ ישראל, רק בעת המרד עצמו.

דוד משה הר מביא את המקור שלדעתו יכול להוכיח כי המרד התפשט גם בגליל:

וכשנהרג רבי עקיבא בקיסרין באתה שמועה אצל רבי יהודה בן בבא ואצל רבי חנינא בן תרדיון... מכאן ועד ימים קלין לא ימצא מקום בארץ ישראל שלא יהיו שם הרוגים מושלכים בו.

מסכת שמחות ח ט
משמעון בן כוסבא, לישע / בן גלגלה ולאנשי הברך / שלום, מעיד אני עלי ת שמיים / [אל] יפס[ד] מן הגללאים שהצלכם / כל אדם, שאני נתן ת כבלים / ברגלכם, כמה שעסת (י) / לבן עפלול

– DJD, II, pp. 160

בחינה מדוקדקת של איגרתו של בר כוכבא (משמאל) הובילה את החוקרים למסקנה, כי עדות זו רק מספרת שכמות מסוימת של גליליים (שמספרם לא ידוע), השתתפו בלחימה תחת פיקודו של בר כוכבא. עניין זה יכול להעיד על תמיכה במרד מעבר לגבולותיה הטריטוריאליים של יהודה, אולם לא על לחימה של ממש בצפון הארץ.

על פי סקירת מערות המסתור בגליל, נראה שיהודי הגליל התכוננו למרד ממש כמו יהודי יהודה.[69]

לפי בדיקת סקר של פעילות מיטבעות באזור ארץ ישראל, בתקופה שבין טראיאנוס לבין אנטונינוס פיוס, קינדלר מסיק כי בתחילת המרד כבש בר כוכבא בצפון את הערים טבריה וציפורי, וכן את ערי הדקפוליס: גדר, ניסה-סקיתופוליס וסוסיתא, ואף הערים רבת-מואב וכרך-מואב שבפרובינקיה ערביה והסמוכות לגדה הדרומית-מזרחית של ים-המלח.[70]

חלק מהחוקרים מנסים להוכיח מגורלם של יהודי הגליל, שהיה טוב בהרבה מגורלם של יהודי יהודה, כי השתתפותו של הגליל במרד בר כוכבא הייתה מועטה (אם בכלל), בהשוואה לאזור יהודה, בשל השליטה ההדוקה של כוחות צבאיים רומיים בגליל ובדרכים היורדות מהגליל בלגיו, תל שלם ועוד, ובשל ריחוקו של הגליל מירושלים.[71] אך חלק אחר של החוקרים חולק עליהם או לפחות מסתפק בהם בשל מקורות וממצאים שונים.[72]

החבל השומרוני

עריכה

לגבי השתתפות השומרונים נחלקו החוקרים בדעותיהם. העדויות בהקשר לשומרונים הם דברי אגדה בתלמוד, כרוניקות שומרוניות כמו אבו אל-פתח, ספר יהושע השומרוני (שבו יש דברים סותרים בהקשר זה), הכרוניקון של אדלר (שמציין כי הצעירים הצטרפו למרד) התולדה שפרסם נויבאור, דברים של אוזביוס וממצאים אפיגרפיים.[73]

לגבי דברי האגדה בתלמוד (הכותי בביתר) גדליהו וחוקרים נוספים סוברים כי לא ניתן ללמוד מהם, ומדובר בעיקר במסורת עממית המייחסת מעשי הלשנות לשומרונים. לגבי הכרוניקות הן מאוחרות ויש בהן דברים סותרים לגבי השתתפותם או חוסר השתתפותם של השומרונים ולא ניתן להסתמך עליהן במידה רבה. בספר יהושע השומרוני, מתוארות גזירות השמד שאותן ספגו גם השומרונים מידי אדריאנוס ומלבדם מתואר טבח שבוצע בשומרונים. אולם החיבור נכתב בימי הביניים, זמן רב לאחר המאורעות עצמם, ונגוע באי דיוקים היסטוריים מהותיים, ולכן גדליהו כמו ייבין מתקשים לקבל את אמינותו.[74]

בממצאים האפיגרפיים נמצאה כתובת על קבר של חייל מהלגיון החמישי מקדוניקה ליד שכם, שאבל מתארך אותה לזמן מרד בר כוכבא. ממצא נוסף הוא כתובת הקדשה ליופיטר מהמאה השנייה לספירה שנמצאה בשומרון, אותה פענח וינסנט. על סמך כל העדויות הללו, מניח גדליהו כי האיבה שהייתה בין השומרונים ליהודים, לא מנעה מהם להתחבר כנגד אויב משותף גדול יותר - הרומאים שאסרו על שניהם את המילה, והוא משער כי רובם של השומרונים לא מרדו, אבל מיעוטם "מן הנערים" מרדו, וריתקו חילות מצב אל היישובים השומרונים. דבר נוסף שנותן סעד להנחותיו הן עדויות במקורות המעידות על קרבה הלכתית מסוימת בין השומרונים ליהודים בתקופת דור יבנה.[75]

עבר הירדן המזרחי במרד

עריכה

כיוון שהמקורות הכתובים בני התקופה, אינם יכולים לתת מידע רב, בהקשר של התפרשות שלטונו של בר כוכבא ממזרח לים המלח, על פי מספר ממצאים ומחקרים של שבבי מידע ארכאולוגים, ניתן לראות כי גם יהודי הפראיה או לפחות חלקם השתתפו במרד.

מסמכים משפטיים שונים בשפות ארמית, יוונית ונבטית, שהיו שייכים לנשים בשם בבתא וסלומה ובני משפחותיהן, שמוצאם מכפר מחוזא הממוקם בעבר הירדן המזרחי דרומי, בשטח הפרובינקיה ערביה, נמצאו ליד עין גדי בנחל חבר, אך אינן תורמות לגבי עוצמת המרד מאומה.

עדות הנוגעת לפריסה הטריטוריאלית, אנו מקבלים בשטרי מכירה של בתים מכפר ברו משנת שלוש למרד בר כוכבא.[76][77] את כפר בריו (או כפר ברו) יש לזהות באתר בשם מינאת אל-חסן הנמצא ממזרח לים המלח, מעל המעיינות החמים של ואדי זרקא, כחמישה קילומטרים מצפון-מערב למכוור, מול ואדי מורבעת.[78][79][80] לדעת פרופ' חנן אשל, מקורן של תעודות נחל חבר/צאלים 8 ו-8a הוא במערות מפלט באזור כפר ברו.[81] תעודות אלו מעידות כי לבר כוכבא הייתה שליטה על אזורים מסוימים (או יותר נכון אזור מסוים - הפראיה) בעבר הירדן. שליטה זו של בר כוכבא בשטחים בעבר הירדן המזרחי הצטמצמה עם התקדמות הכוחות הרומאיים לכיבושה מחדש של יהודה.

עדות נוספת להתפשטות המלחמה לפראיה שבעבר הירדן המזרחי היא פפירוס (פ. ברול) שנכתב בקיסריה בשנת 152 לספירה המתאר תהליך אדמיניסטרטיבי, הנוגע לחלוקת אדמות לווטרנים בכפר בשם משאן שבפראה בפני לוסיוס קווייטוס, המושל של סוריה פלשתינה,[82] ואליוס אמפאיגטס, איש חופשי ששירת בתור פרוקטור.[83] פרופ' ורנר אק הראה כי האדמה שקיבל הווטרן, הייתה חלק מחלוקת קרקעות של יהודים מורדים, שנטשו את אדמותיהם בזמן מרד בר כוכבא. האדמות שהחרימו הרומאים ניתנו במקום מתת הכסף הנהוגה לווטרנים המשתחררים.[84] מחקר נוסף התומך בהשתתפות יהודי הפראיה במרד בר כוכבא הוא עבודת הדוקטור של נחום שגיב, בה הראה כי היישוב היהודי בפראה הפסיק להתקיים לאחר מרד בר כוכבא.[85]

שאלת כיבושה של ירושלים במרד

עריכה

שאלת כיבושה של ירושלים שנויה במחלוקת.

החוקרים שצידדו בכיבושה, (וחלקם אף בחידוש הקורבנות), הסתמכו על הספרות המדרשית (המצויה במדרשים מאוחרים); על הספרות הנוצרית, למן אוסביוס מקיסריה ואילך, שבאופן שיטתי טוענת כי ירושלים נכבשה על ידי אנשי בר כוכבא (מקורות שקשה לפקפק בהם); ועל ממצאי המטבעות, הסלעים (מעות כוזביות ירושלמיות - מטבעות הכסף הגדולות) של בר כוכבא, שעליהם צוירה חזית המקדש, ועל סמך מטבעות שבהן נזכר "אלעזר הכהן". היו חוקרים שטענו כי כיבוש ירושלים היה מטרת המרד, ולכן סביר להניח שהטבעת "ירושלים" על המטבעות ציינה את כיבושה, ואף קשרו את הססמה "לחירות ירושלים" על מטבעות בר כוכבא, לססמה "לחירות ציון" המופיעה על מטבעות שנטבעות בירושלים בימי המרד הגדול, והניחו שכשם שמטבעות אלו נטבעות בירושלים, כך הוטבעו בירושלים מטבעות בר כוכבא.[86] בתעודה שנמצאה ב"מערת האגרות" שבנחל חבר, נזכרת ירושלים. על פי שמואל אברמסקי קשה להעלות על הדעת שבחוזה מעשי של מקח וממכר יזכירו בסתם את ירושלים.[87] זלוטניק משער כי מטבע רומאי של ייסוד העיר עם ציון של הלגיון החמישי מקדוניקה, מציין ייסוד מחדש של איליה לאחר דיכוי המרד, ונעשה כיוון שהלגיון העשירי ספג אבדות כבדות.[88]

לעומת זאת החוקרים שסוברים כי בר כוכבא לא כבש את ירושלים, מציינים שבין למעלה מחמישה-עשר אלף המטבעות שנמצאו עד כה בחפירות בירושלים, רק שלושה הם מטבעות בר-כוכבא.[89] לכן, חוקרים אלו טוענים כי יש להניח שמטבעות אלו הובאו לירושלים לאחר שנלקחו כשלל בידי חיילים רומאיים.[90] יהושע זלוטניק פורך את ההנחה הזו בטיעון שרק ארבעה מטבעות של איליה קפיטולינה מתקופת אדריאנוס נמצאו בירושלים,[91] אף שמטבעות אלו לא היו נדירים כלל ועיקר. בנוסף הוא טוען כי לאחר דיכוי המרד, הרומאים הוציאו צו שאסר שימוש במטבעות של בר כוכבא, דבר שיכל לגרום למיעוטם. עוד טוענים החוקרים שמתנגדים כי דיו קסיוס היה צריך לציין עניין זה. ועימות עם הלגיון העשירי, היה מביא לאסון שהיה צריך להיות מתועד במקורות הרומאים או במקורות היהודים.

לשאלה אם התרחש כיבוש ירושלים מדוע אם כן הוא לא נזכר בשום מקור רומאי היסטורי (ובמיוחד דיו קסיוס), טוען הרב אייזיק הלוי, כי הרומאים הסתירו את הדבר מטעמים תעמולתיים. זלוטניק מוסיף שגם למקורות היהודים היה עניין להסתיר זאת, לאור התוצאות העגומות של המרד. ישנם חוקרים שסוברים כי המורדים כבשו את ירושלים, אבל לא הספיקו ליישבה, כיוון שהיו עסוקים בלחימה.

עמדת ההנהגה הדתית

עריכה
שמעון ליהודה בר מנשה לקרית ערביה. שלחתי לך שני חמורים, כדי שתשלח עמהם שני אנשים אצל יונתן בן בעיה ואצל מסבלה, כדי שיעמיסו וישלחו למחנה אצלך לולבים ואתרוגים. ואתה שלח אחרים מאצלך ויביאו לך הדסים וערבות, והתקן אותם ושלח אותם למחנה... היה שלום

– מתורגם לעברית, מאיגרות בר כוכבא, מערת האגרות

המפה הדתית של ערב המרד ביהודה הייתה מורכבת עדיין מכיתות בית שני, שעל אף שכוחן (בעיקר של הצדוקים) נחלש, הפילוג בינן לא פס. על אף חורבן המקדש, האליטה הכהנית והסיעות שהיו מזוהות עמה נותרו ככוח חי.[92] חוקרים כדייוויד גולדבלט אף שיערו שהדוחפים העיקריים למרד בר-כוכבא היו אותם גורמים כהניים, וש"אלעזר הכהן" היה מראשיהם. המצדדים בראייה זו מסתמכים בין היתר על הפרשנות לתואר "נשיא" בידי בר-כוכבא, שהם סוברים שנשאב מרעיונות אפוקליפטיים שמצויים גם במגילות קומראן ונכתבו על ידי חוגים מקורבים לכהונה, אם כי היסטוריונים רבים מערערים על רעיון זה. מנחם מור קבע שעל פי המקורות המצויים, ההשערה אינה ניתנת לביסוס.[93]

עמדת התנועה הרבנית

עריכה
  ערך מורחב – עמדת ההנהגה הרבנית על מרד בר כוכבא

לגבי השתתפותה ועמדותיה של התנועה הרבנית, יורשת הפרושים, עמד פטר שפר על כך שהספרות התלמודית אינה נדיבה במתן מידע אודות בר-כוכבא עצמו. ואילו אגרותיו של בר-כוכבא כלל אינן מזכירות את חכמי יבנה.[94] קיימים מקורות תלמודיים סותרים: עולה התנגדותם של חכמים לבר כוכבא בתלמוד הבבלי (במסכת סנהדרין אף נכתב שהחכמים עצמם הרגוהו) ולעומתם צידודו של רבי עקיבא ולבטח תלמידיו בבר כוכבא. נתונים מהתלמוד הבבלי מהימנים פחות מנתונים מהתלמוד הירושלמי, בכל הנוגע לעדויות על בר כוכבא והמרד, בשל שתי סיבות: הריחוק ממקום התרחשות האירועים, והתנגדות יהודי בבל למרידה בשלטון.[95] בעוד שקשה להסיק אודות יחסם של הרבנים למרד, ברור ללא ספק כי הם התחזקו בעקבותיו והתקדמו עוד להפיכה לכיתה הדומיננטית ביהודה, מעמד שהשיגו לבסוף במאה השלישית.[96]

עדויות ראשונות – משיחיותו של בר כוכבא

עריכה
 
בול מועדים לשמחה ה'תשכ"ב - 0.40 לירה ישראלית - גיבורי ישראל: בר כוכבא

"בר כוזיבא מלך תרתין שנין ופלגא. אמר להו לרבנן: אנא משיח. אמרו ליה: במשיח כתיב דמורח ודאין נחזי אנן אי מורח ודאין. כיון שחזיוהו דלא מורח ודאין קטלוהו" (תרגום: בן כוזיבא מלך שתים וחצי שנים. אמר להם לחכמים: אני משיח. אמרו לו: במשיח כתוב שמריח ודן במשפט, נראה אם אתה מריח ודן. כיוון שראוהו שלא מריח ודן הרגוהו)

עדות זו, מהתלמוד הבבלי, טוענת כי בר כוכבא עצמו טען למשיחיותו, אולם כשהתברר כי אין ביכולתו לשפוט באמצעים על-חושיים, נהרג על ידי החכמים.[97] ראשית יש לקחת עדות זו בערבון מוגבל בשל מקורה הבבלי. למעשה עדות זו מתאימה למגמותיו של התלמוד הבבלי. מרד בר כוזיבא הופך למעשה למלכותו של בר כוזיבא על מדינה אנונימית – המרד עצמו לא מוזכר כלל וכלל, ואין אף חכם מוגדר שמעז לתמוך בדמות משיחית זו – זאת, טוען יהושע אפרון,[98] על מנת לחסל את הקשר בין בר כוכבא על שלל ההזיות המרדניות שלו, למנהיגים הרוחניים של עם ישראל.

"תני ר' שמעון בן יוחי: עקיבה רבי היה דורש "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב"[99] דרך כוזבה מיעקב. רבי עקיבה הוה חמי בר כוזבה הוה אמר: "דין הוא מלכא משיחא". (תרגום: רבי עקיבא כשהיה רואה את בר כוזבה, היה אומר: 'זה הוא מלך המשיח') אמר לו רבי יוחנן בן תורתא: עקיבה יעלו עשבים בלחייך, ועדיין בן דוד לא יבוא"

זהו המקור היחיד שבו נזכר רבי עקיבא בקשר למרד בר כוכבא.[100] אך יש בו עדות ברורה וחד משמעית כי רבי עקיבא, תנא מגדולי חכמי הדור והיהדות לדורותיה, בן תקופתו של בר כוכבא, מצהיר בריש גלי כי בר כוכבא הוא המלך המשיח. בעקבות מקור זה אומר הרמב"ם את דבריו המפורסמים על בר כוכבא ב"הלכות מלכים ומלחמותיהם":

"ואל יעלה על דעתך, שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו... שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי המשנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא מלך המשיח, עד שנהרג בעוונות. כיוון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת"

הרמב"ם כדרכו, בסוגיות רבות שבהן יש התנגשות בין הירושלמי לבבלי, מעדיף את העדות של התלמוד הירושלמי[101], ואף מתעלם כליל מהעדות המופיעה בתלמוד הבבלי, ומכך שהמשיח לפי שיטתם אמור להיות דמות ניסית ומופתית. יהושע אפרון סובר שסיבת השקפתו הרציונלית של הרמב"ם על ימות המשיח ועל קץ השעבוד, היא זאת שהכריעה לטובת המקור הירושלמי ולא הבבלי.[102] הרמב"ם גם מוסיף שרבי עקיבא היה לא פחות מאשר נושא כליו של בר כוכבא. היו שפירשו דבר כזה כפשוטו, וטענו שכנראה היה לו מקור שאיננו בידינו, והיו שראו בדבר ביטוי אלגורי, שמביע את תמיכתו הגדולה של רבי עקיבא בבר כוכבא.

על פי הרמב"ם מלך המשיח אמור להיות מלך יהודי, על פי הדגם של משיח שנזכר במקרא, בעיקר בהכוונה למלכים הראשונים על ממלכת ישראל המאוחדת: שאול ודוד.[103] מלכים שנמשחו עם הכתרתם בשמן המשחה על ידי הנביא שמואל, ושניהם לא היו אלא אנשי צבא, שהושיעו את העם מיד אויביו. כך, התקווה למשיח בעם היהודי הייתה למשיח ארצי, שיגאל את העם מצרותיו, ובשיאו ישקם את ירושלים ויקים את בית המקדש, ולא למשיח אלוהי-רוחני שיביא לגאולה נסית וטוטלית לעולם להבדיל בסגנון ישו הנוצרי. בדעה זו אוחזים חוקרים רבים כמו אופנהיימר[104] ואפרון.[105]

מקורות נוספים ומסקנה

עריכה

בירושלמי מובא שרבי אלעזר המודעי שהה בביתר והיה מקורב ביותר לבר כוכבא, ואף התפלל בכל יום על הצלחת המרד – דבר המוביל אותנו למסקנה כי רבי אלעזר המודעי, שהיה מבין החכמים, תמך במרד.[106]

בירושלמי מעיד על עצמו רבן שמעון בן גמליאל בעדות ממקור ראשון, על היותו בביתר כילד, ששרד את מוראות המרד,[106] וגדליה אלון, כתב על כך שהדבר מעיד על הימצאותו של בית הנשיא בעיר הנצורה, ותמיכתו במרד.

לאחר בחינת העדויות הללו, רוב החוקרים מעריכים כי החכמים צידדו בבר כוכבא. אופנהיימר סבור כי תמיכת החכמים במרד היא כורח המציאות בשל אופייה ההלכתי של המלחמה – סיבותיו ותוצאותיו (גזירות השמד); כמו כן מלבד תמיכת החכמים במרד, הרי שבר כוכבא אף ניהל מדינה בתקופה קצרה, וניהול מדינה, לאחר שנים של שלטון זר, דורש התערבות הלכתית, שאותה ניתן למצוא רק אצל החכמים.[107]

כמוהו סבור כך גם ישראל פרידמן בן-שלום, והוא טוען כי ההכנות המדוקדקות והחשאיות למרד, והעמידה הממושכת מול עוצמתו של הצבא הרומי, חייבו שיתוף פעולה של כל העם תחת הנהגה אחת. הנהגה שליכדה את העם הייתה בתקופה שלפני בר כוכבא ולאחריו בדמותם של החכמים – כך שאין זה מן ההיגיון שבתקופה קצרה, נאמנותו של כל העם עברה לכיוון אחר. כמו כן, אין שום עדות ארץ ישראלית הנוגדת באופן נחרץ את מנהיגותו של בר כוכבא והמרד עצמו, גם לאחר כישלון המרד, בשל תמיכתם של החכמים, ואילו העדויות שנוגדות אותו, הרי הן מאוחרות למדי. כך טוען בן שלום בכותבו: "מרד שהצליח ללכד באופן מופתי את רוב העם בארץ במלחמה האחרונה נגד 'המלכות הרשעה' – היה מרד שהפרושים נטלו בו חלק עיקרי".[5] מאגרותיו של בר כוכבא, נראה כי הלה הקפיד במצוות רבות, חלקן אף כאלה שתוקנו בתקופת יבנה (נטילת לולב)[דרושה הבהרה], כאשר יש הטוענים שבר כוכבא נתן הדגשה למצוות יהודיות בעלות מאפיינים לאומיים[108] פטר שפר מנתח את התואר שלקח בר כוכבא על עצמו: "נשיא" – תואר שלא היה בשימוש קודם לכן (מאז תקופת המכבים) ולאחר המרד היה בשימושם של החכמים – מה שיכול אולי להעיד על אי הקונפליקט בין הצדדים.[109]

בדעת מיעוט טען דוד גודבלאט[110] כי החכמים לא תמכו במרד, ומרד בר כוכבא היה למעשה מרד של הכוהנים, ולא של הפרושים. בטענתו הוא מבטל את העדויות התלמודיות הנוגדות את דעתו, ומסתמך על עדות המטבעות, כשאחד ממנהיגי המרד היה אלעזר הכוהן. פטר שפר מסכם את העניין שלא ניתן להוכיח השתתפות פעילה של הרבנים במרד, אף על פי שסביר שהייתה, וכמו כן, לכהונה חייבת להיות תפקיד מכריע במרד.

ביקורות של חכמים

עריכה

למרות תמיכתם הכללית של חכמים במרד, הם לא נמנעו מביקורת על בר כוכבא כאשר נהג לדעתם שלא כשורה.

בציטוט שהוזכר קודם ניתנו שתי דעות ביחס לבר כוכבא: רבי עקיבא ראה בו את האיש שיגאל את ישראל, ואילו רבי יוחנן בן תורתא טען כי הגאולה רחוקה עדיין ולא תתקיים בדורו של רבי עקיבא. על פי דעתו של אופנהיימר, אי-הסכמה זו אינה באה רק על רקע דתי, האם בר כוכבא הוא המשיח או לא, אלא זהו ויכוח אידאולוגי-פוליטי מובהק, שמשמעה שרבי יוחנן בן תורתא שולל את מנהיגותו של בר כוכבא ומתנגד למרד.[111] רבים עומדים על כך, שיש לשקלל את עמדתו של התנא רבי עקיבא, שהוא אחד ממנהיגי הדור, שמהווה עמוד השדרה של תורה שבעל פה ויש לו תומכים רבים ותלמידים רבים, לעומת חכם אנונימי, שעיקר פרסומו בתלמוד הוא בשל מחלוקת זו. כך למשל סבר הרמב"ם, שנתן משקל מרכזי לעמדתו של רבי עקיבא.

ישנה עדות נוספת המתארת שיתוף פעולה בין החכמים לבר כוכבא בעניינים צבאיים:

"אמר ר' יוחנן: קול אדריינוס קיסר הורג בביתר שמונים אלף ריבוא. אמר ר' יוחנן: שמונים אלף זוג של תוקעי קרנות היו מקיפין את ביתר, וכל אחד ואחד היה ממונה על כמה חיילות; והיה שם בן כוזבה, והיה לו מאתים אלף מטיפי אצבע. שלחו חכמים ואמרו לו: עד אימתי אתה עושה את ישראל בעלי מומים! אמר להם: וכי היאך אפשר לבדקם? אמרו לו: כל מי שאינו רוכב על סוסו ועוקר ארז מן לבנון, לא יהיה נכתב בחיילות שלך. היו לו מאתים אלף כך ומאתים אלף כך" "

זוהי עדות המתארת את שיטת "מבחני הקבלה" לצבאו של בר כוכבא. בתחילה נהגו חייליו כמבחן קבלה לצבאו לכרות לעצמם אצבע, אולם התנגדותם של החכמים בעניין גרמה לבר כוכבא, להתייעץ איתם לגבי מבחן קבלה אחר. תשובתם הייתה שחייל ראוי בצבאו, צריך לעקור ארז תוך כדי רכיבה על סוסו. אף שיש דברים שקשה לקבל באגדה זו, כמו היכולת לעקור ארז בדהירה, יש להתייחס לגרעין הסיפור. על פי עדות זו מסיקים חלק מהחוקרים וביניהם בן-שלום[112] שנזיפת החכמים ב"מבחני הקבלה" של בר כוכבא ולא במרד עצמו, והישמעותו להם, מעידות על השתתפותם במרד.

עדות נוספת על בר כוכבא הוא סיפור המצור על ביתר ונפילת בר כוכבא:

"שלוש שנים ומחצה עשה אדריינוס מקיף על ביתר. והיה רבי אלעזר המודעי יושב על השק ועל האפר, ומתפלל בכל יום ואומר: רבון העולמים, אל תשב בדין היום. רצה אדריינוס לילך לו. אמר לו כותי אחד: אל תלך! שאני אראה מה יש לעשות, ואמסור את העיר בידך. נכנס (אותו כותי) דרך ביבה של העיר. נכנס ומצא את ר' אלעזר המודעי עומד ומתפלל. עשה עצמו לוחש באזנו. ראוהו בני העיר והביאוהו אצל בן כוזבא. אמרו לו (לבן כוזבה): ראינו זקן זה משוחח עם חביבך. אמר לו (בן כוזבה לכותי): מה אמרת לו ומה אמר לך (ר' אלעזר המודעי)? אמר לו: (אם אני אומר לך יהרגני המלך, ואם לא אומר לך אתה הורגני; טוב לי (ש)יהרגני המלך ולא אתה. (הוסיף הכותי ו)אמר לו: אמר לי (ר' אלעזר) שאני מוסר את העיר. בא (בן כוזבה) אל ר' אלעזר המודעי, אמר לו: מה אמר לך הכותי הזה? אמר לו (ר' אלעזר): לא כלום! (אמר לו בן כוזבה:) מה אמרת לו (לכותי)? אמר לו (ר' אלעזר): לא כלום! בעט בו (בר' אלעזר) בעיטה אחת והרגו. מיד יצאה בת קול ואמרה: "הוֹי רֹעִי הָאֱלִיל עֹזְבִי הַצֹּאן, חֶרֶב עַל זְרוֹעוֹ וְעַל עֵין יְמִינוֹ, זְרֹעוֹ יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ וְעֵין יְמִינוֹ כָּהֹה תִכְהֶה" (ספר זכריה, פרק י"א, פסוק י"ז): הרגת את ר' אלעזר המודעי, זרועם של כל ישראל ועין ימינם, לפיכך זרועו של אותו האיש יבוש תיבוש ועין ימינו כהה תכהה. מיד נלכדה ביתר ונהרג בן כוזבה"

מצד אחד ניכרת תמיכתו של רבי אלעזר המודעי במרד, אולם הקונפליקט בין הצדדים והריגתו של החכם על ידי בר כוכבא, מספקים סימנים כי בין החכמים לבין בר כוכבא שררה מתיחות ברורה. מתיחות זו אף מובילה לפי פרשנות חכמים למותו של בר כוכבא ולכישלון המרד.

ביקורת נוספת מובאת על כך שהיה אומר לפני המלחמה: "וכד דהוה נפק לקרבא הוה אמר: ריבוניה דעלמא לא תסעוד ולא תכסוף (אל תעזור לנו ואל תפריע לנו)". מהסמיכות לסיפור רבי אלעזר המודעי נראה שגם זו ביקורת.

השתתפות תלמידי רבי עקיבא במרד

עריכה

על פי המקורות היהודים[113] לרבי עקיבא היו 24 אלף תלמידים, שמתו בטווח זמן קצר. בין פסח לשבועות, בשל כך שלא נהגו כבוד זה לזה.[114]

שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם.

רוב החוקרים טוענים שכבר מתקופת הגאונים היה מקובל לחשוב ביהדות שתלמידיו של ר"ע מתו בידי הצבא הרומי.

החוקרים מתבססים על הנוסח הספרדי של איגרת רב שרירא גאון שם נאמר: "והעמיד רבי עקיבא תלמידים הרבה והיה שמדא [הריגה בידי המלכות] על התלמידים של רבי עקיבא".[115] בשל מותם נקבעו החל מתקופת הגאונים, הלכות אבלות לאותה תקופת זמן בשנה, שדוגמתם קיימות רק על חורבן בית המקדש.

אומנם דברים אלו לא מופיעים בנוסח הצרפתי של איגרת רש"ג. במהלך השנים ניטש ויכוח בין החוקרים איזה מן הנוסחים מדויק יותר, וכיום רוב החוקרים מחזיקים בדעתו של יעקב נחום אפשטיין שהוכיח בראיות חזקות[116] שעל פי רוב הנוסח הצרפתי הוא הנכון.

רב סעדיה גאון בפירושו[117] על הפסוק בדניאל (יא, לג):"ומשכילי עם יבינו לרבים ונכשלו בחרב ובלהבה בשבי ובבזה ימים" כתב שמדובר על נפילתם בחרב של ר' עקיבא ור' יהודה בן בבא בזמן מרד בר כוכבא, והלהבה היא שריפת ר' חנינא בן תרדיון, והשבי הוא ר' מאיר, והביזה מוזכרת אצל ר' ישמעאל. כל החכמים הנ"ל השתתפו במרד שנכשל, ומטרת המרד לנסות את ישראל: "לצרוף בהם" (שם פסוק לה).[118]

כיום, רוב החוקרים כשמואל ספראי,[119] ואהרון אופנהיימר[120] ואף שמואל אברמסקי[121] מחזיקים בדעה שתלמידיו של רבי עקיבא, השתתפו במרד בר כוכבא ומתו במלחמה. כך גם סברו הרב צבי יהודה קוק, ותלמידו הרב משה צבי נריה, שהביאו מקורות נוספים בתלמוד לכך שרבי עקיבא ותלמידיו תמכו ואף השתתפו במרד, ונרדפו גם לאחר שדוכא.[122] מיעוטם של החוקרים כמו גדליה אלון[123] סוברים כי מתו ממגפה עוד לפני המרד, ללא כל שייכות לו.[124]

הדעה המקובלת במחקר התפרסמה משום שהתנועה הציונית אימצה דעה זו ובעקבות כך הפכה את ל"ג בעומר לחג לאומי כזכר למרד בר כוכבא.

עימותים עם הנוצרים

עריכה

דוד פלוסר כותב כי הנוצרים לא ראו בעין יפה את יוזמתו של אדריאנוס לבנות את בית המקדש בירושלים והדבר אף הבהיל אותם (כפי שהדבר נשתמר באיגרת בר נבא). עלייתו המטאורית של בר כוכבא הייתה איום חמור על יסודות אמונתם, בשל הופעת טוען לגיטימי וחי לתואר מלך המשיח שנשמר בתפיסתם לישו לבדו. להערכת דוד פלוסר, רבים הצעירים שבהם נהו אחר התקווה החדשה.[125] לכן נשתמרו אזהרות ממנהיגיהם שלא ילכו אחר בר כוכבא, ואין פלא שדבריו של אוסביוס מקיסריה כלפי המרד ובר כוכבא עוינים ביותר.[126]

על פי מקורות נוצריים, בר כוכבא רדף והרג את הנוצרים שסירבו להתכחש לישו ולהאמין במשיחיותו שלו. כך כתב למשל הסופר יוסטינוס מרטיר זמן קצר לאחר המרד: ”במלחמה היהודית הנוכחית ציווה בר-כוכבא, מנהיג מרד היהודים, לענוש קשות את הנוצרים בלבד, אם לא יתכחשו לישו כמשיח ויחללו את שמו”.[127]

גם אוסביוס מקיסריה כתב באופן דומה: ”כוכבאס, מנהיג הכת היהודית, הרג את הנוצרים בכל מיני עינויים, (כאשר) סירבו לעזור לו נגד הגייסות הרומאים”.[128] בספרות אפוקליפטית נוצרית בת התקופה, כמו חזון פטרוס, יש ייצוגים תכופים לדמות האנטיכריסט, שייתכן מאוד שהושפע מדמותו של בר-כוכבא.

אף שרוב החוקרים ראו את רדיפות הנוצרים כעניין דתי, גדליהו אלון תיאר זאת כעניין פוליטי גרידא בשל כך שהנוצרים סירבו באותה תקופה להכיר במנהיגותו של בר כוכבא ולהצטרף עם יתר אנשי יהודה לצבאו. לכן הוענשו בשל השתמטותם, כמורדים במלכות ולא בשל אמונתם או דתם.

מהלך המרד

עריכה
 
מפת מרד בר כוכבא לפי שנים וחוקרים. התפשטות וצירי התקדמות של הלגיונות הרומים.

לפי שני מקורות המרד פרץ בשנה ה-16 לשלטונו של אדריאנוס.[129] לכן החוקרים משערים שהמרד פרץ בשנת 132 לספירה. אולם קיימת מחלוקת בין החוקרים לגבי המועד המדויק בו החלה "השנה הראשונה" לשלטונו של בר כוכבא, וההערכות שלהם נעות בין אביב לסתיו 132.[130] לגבי מועד הסיום של המרד, לא נמצאו מסמכים המתוארכים לשנה רביעית למרד.[131]

לדעת אייזיק הלוי (עמ' 589), אותה מקבל גם בצלאל לנדוי, ניתן לחלק את המרד לארבעה שלבים עיקריים: השלב הראשון התאפיין במלחמת גרילה, בה הייתה יד המורדים על העליונה, והם אף הצליחו להביס כוחות תגבורת רומיים שנשלחו ליהודה מהפרובינקיות הרומיות הסמוכות. בשלב השני המשיכו כוחות המורדים לזכות בהישגים, ואף הצליחו לכבוש את ירושלים. בשלב השלישי הצליחו הרומאים לדחוק בהדרגה את כוחות המורדים לשטח מצומצם סביב ביתר, והשלב הרביעי והאחרון של המרד הוא מצור ביתר ונפילתה.

השלב הראשון

עריכה
”הם לא העזו לצאת כנגד הרומאים במערכה גלויה בשדה הקרב, אלא שתפסו את העמדות בעלות היתרון במדינה, וביצרום במחילות ובחומות, כדי שיהיו בידיהם מקומות מקלט בשעת הצורך, וגם כדי שיוכלו להתאגד בהסתר מתחת לפני האדמה; במחילות תת-קרקעיות אלה נקבו, במרחקים שונים, פירים על פני האדמה, כדי שיחדור בעדם האוויר והאור” (דיו קסיוס).[132]

בשלב הראשון של המרד כוחות המורדים השתמשו בשיטות גרילה ובהתקפות פגע וברח, תוך ניצול היכרותם עם השטח, ותוך שימוש נרחב במערכות מערות מסתור, שחלקן היו ערים תת-קרקעיות. הם הציבו מארבים לכוחות רומאים שנעו בשטח, ולעיתים אף התעמתו איתם בשטח הפתוח. בתחילה המורדים נלחמו כנגד הלגיון העשירי פרטנסיס שישב בירושלים, הביסו אותו או הטילו עליו מצור, ויש חוקרים הסוברים שאף כבשו את ירושלים. הלגיון השישי פראטה שישב בלגיו, ליד מגידו, נשלח לתגבר את חיל המצב הרומאי בירושלים וסביבתה אך נהדף. בשלב זה המורדים לחמו כנגד כוחות רומאיים בסדר גודל של כ-20 אלף חיילים.[133] האסטרטגיה של בר כוכבא התבססה, לדעת מרדכי גיחון, על מגננה גמישה הבנויה על מערכות מערות המסתור. הכוחות שפעלו מתוכן יכלו להגיש סיוע הדדי זה לזה, והן אפשרו להם לברוח ממערת מסתור אחת לשנייה בעת הצורך.

תגבורת מהפרובינקיות הסמוכות

עריכה

הצבא הרומאי ביהודה קיבל תגבורת מהפרובינקיות הסמוכות: סוריה, ערביה ומצרים. גאיוס פובליקיוס מארקלוס, ניצב סוריה, והלגיון השלישי גאליקה שבפיקודו, והטריוס נפוס, נציב פרובינקיית ערביה והלגיון השלישי קירנאיקה הגיעו במלואם, כבר בשלבים הראשונים של המרד.[134] ממצרים נשלח כנראה ליהודה הלגיון העשרים ושניים דיאוטריאנה. לדעת מרבית החוקרים העוסקים במרד, יש סבירות גבוהה שלגיון זה הושמד לחלוטין או ספג אבדות כבדות מאוד במהלך המרד, כאשר הותקף על ידי כוחות המורדים במהלך תנועתו לירושלים מכיוון דרום. טענה זו מסתמכת בעיקר על העובדה שהלגיון חדל להופיע ברשימת הלגיונות של הצבא הרומאי לאחר דיכוי מרד בר כוכבא (החל משנת 145 לספירה).[135] הראיות הקיימות לגבי גורלו של הלגיון ה-22 הם נסיבתיות בלבד, ואין ראיה ממשית לכך, שהלגיון אפילו השתתף בדיכוי מרד בר כוכבא. לדעת החוקר מרדכי גיחון, בשלב זה של המרד סדר הכוחות של הרומאים שעסקו בדיכויו כבר התקרב ל-80 אלף חיילים.

הניצב הרומאי המקומי טיונוס רופוס נכשל בתפקידו, ואולי אף נהרג בזמן המרד. ייתכן כי בעקבות המצב החמור ביהודה נאלץ אף הקיסר אדריאנוס להגיע בעצמו לאזור. בכל מקרה, כוחות התגבורת שנשלחו לעזרת חיל המצב הרומאי בארץ ישראל מהפרובינקיות השכנות בשלבים הראשונים של המרד לא הצליחו לדכא את המרד, וכנראה ספגו אף הן אבדות כבדות בלחימה נגד כוחותיו של בר כוכבא.

סיוע נוכרי

עריכה
”יהודה כולה נתמרדה, והיהודים שבכל העולם כולו רגשו אף הם, ונתחברו עמהם וגרמו פורענויות הרבה לרומיים, אם בסתר ואם בגלוי, ולא עוד אלא שאף רבים מן הנוכרים סייעו אותם מאהבת הבצע, וכל העולם כולו כביכול רעש וגעש” (דיו קסיוס, תולדות הרומאים, ספר סט, 13, סעיפים 1–2).

אישור מסוים לדברי דיו, שהיו נוכרים שלקחו חלק במלחמה לצד היהודים, ניתן למצוא באיגרות שנמצאו במדבר יהודה. באחת מהן נזכר השם "תירסיס בר תינינוס", שלדעת יגאל ידין[136] יכול היה להיות לא-יהודי שהצטרף אל כוחותיו של בר כוכבא. הימצאותם של שמות לא-יהודיים ברשימות שבפפירוסים, כמו "גאיוס" למשל, הוסברה על ידו גם בדבקות במטרה היהודית של אנשים שנמשכו משורות מעמד הפועלים של הערים היווניות ושל עבדים נמלטים.[137]

השלב השני

עריכה
 
משקולת עשויה עופרת נמצאה במערכת מסתור תת-קרקעית בחורבת אלים שליד בית גוברין. המשקולת שמשקלה 803 גרם, מעוטרת רוזטה, המוקפת בכתובת באלפבית עברי מרובע: ”שמעון בנ כסבא נשי (א) ישראל ופרנשו פרס”. נמצאת כיום במוזיאון ישראל
 
איגרת שכתב בר כוכבא ("שמעון בן כוסבה") לישוע בן גלגולא, מפקד הרודיון בזמן המרד

תוך זמן קצר השתלטו חיילי בר כוכבא על אזורים נרחבים ביהודה. בשלב הראשון של המרד (132–133 לספירה) כוחות המורדים שלטו על שטח גדול, שהשתרע מקו עקרבא-לוד בצפון ובמערב, ועד בקעת באר שבע בדרום.[138][139] כוחותיו של בר כוכבא הצליחו כנראה לכבוש גם את ירושלים, היעד העיקרי של המרד, אך ספק אם הצליחו לשקמה מחורבנה, כיוון שהיו עסוקים מדי בלחימה נגד כוחות התגבורת הרומיים.[140] המרד התפשט גם לעבר הירדן המזרחי לאזור הפראיה היהודי.

במהלך השלבים הראשונים של המרד נקט בר כוכבא בשורת צעדים, שנועדו לחזק את שלטונו ואת מעמדו כמנהיג לגיטימי:

  1. הכריז על עצמאות יהודה והפך למנהיג מדיני ריכוזי.[141]
  2. חילק את הארץ למחוזות ומינה מפקדים.
  3. הנהיג גיוס חובה של האזרחים והעניש את המשתמטים.
  4. הקים פקידות שעסקה בהחכרת קרקעות, שהפקיעו הרומאים ועברו לידיו.
  5. הנפיק מטבעות עם סממנים של ריבונות ("חירות", "גאולה").
  6. הנהיג ספירה חדשה מתחילת המרד, תארוך של המטבעות, השטרות והחוזים.
  7. הנהיג שימוש בעברית במקום בארמית.

באותה תקופה בוצרו מקומות יישוב רבים ושוקמו חורבות (חלקם ליד מערכות המסתור), דוגמת חורבת עקד, כדי שיוכלו לעמוד מול מתקפת הנגד הצפויה של הרומאים. אדריאנוס, אשר בתחילה לא ייחס חשיבות למרד ולא הבין את עוצמתו, הבין עתה שמדובר במצב חירום, והחליט להזרים את מיטב הכוחות הרומיים מכל רחבי האימפריה לשם דיכוי המרד.

השלב השלישי

עריכה

יוליוס סוורוס

עריכה
”אז שלח אליהם אדריאנוס את המעולים שבמצביאיו – ובראשם יוליוס סוורוס שנשלח מבריטניה, שם שימש כמושל – נגד היהודים” (דיו קסיוס, תולדות הרומאים, סט, 13, סעיף 2)

לאחר כישלון הניסיונות לדכא את המרד ביהודה באמצעות משלוח כוחות צבא מהפרובינקיות הרומיות במזרח הקרוב, נאלץ אדריאנוס לשלוח לשם שלושה לגיונות נוספים וכחמישים יחידות עזר תחת פיקודו של יוליוס סוורוס, ששימש כנציב הרומאי בבריטניה.[142]

סוורוס, שדיו קסיוס מתאר אותו כמצביא המוכשר ביותר של אדריאנוס, הועבר על ידיו ליהודה בשנת 134/133 לספירה, ומונה כמושל הפרובינקיה וכמפקד עליון של כוחות הצבא הרומי, שנאספו לצורך דיכוי המרד.[143] את העברתו של יוליוס סוורוס לפרובינקיה יודיאה מפרש ורנר אק כעדות לשעת חירום ומשבר, שנגרם עקב התבוסות הקשות שנחל הצבא הרומי מידי המורדים ביהודה. על מצב החירום ניתן ללמוד מכך שאדריאנוס חרג מהנהלים הרגלים של מינוי נציבים בפרובינקיות, ומינה באופן חריג למחליפו של סוורוס בבריטניה, את פובליוס מומיוס סיסינה, שהיה חסר כל ניסיון צבאי ומונה באופן חריג לקונסול, כדי שיוכל לפקד על פרובינקיית בריטניה.

”הלה נרתע מלהאבק עם האויב במלחמה פנים-בפנים לאחר שראה את המונם הרב ואת חמת-יאושם, אלא תופס היה מהם, יחידים יחידים, בידי חייליו הרבים וקציניו, וכלאם וסגר עליהם במצודות ובכך מנע מהם מזונות. בדרך זו עלתה בידו קימעא קימעא ובהסתכנות מועטת לקפחם, להצמיתם ולהכחידם רק מועטים מהם ניצלו” (דיו קסיוס, תולדות הרומאים, סט, 13, סעיף 3)

לפי תיאורו של דיו קסיוס, סוורוס החליט להימנע מעימות ישיר עם כוחות המורדים העיקריים, ותחת זאת ניהל נגדם מלחמת התשה. צבאו התקדם באיטיות תוך שהוא מבודד מקומות יישוב ואזורים קטנים שבשליטת המורדים ומכניע אותם בזה אחר זה, בסיוע המפקדים הבכירים שהיו תחת פיקודו, גאיוס פובליקיוס מארקלוס, נציב סוריה, והטריוס נפוס, מושל ערביה. על פי ד"ר יצחק אשל, סוורוס הפעיל יחידות פרשים קטנות, כדי להטיל טרור על האוכלוסייה האזרחית בשטח שבשליטת המורדים, באמצעות ביצוע פשיטות על כפרים יהודיים והריסתם. [דרוש מקור]

העדות המופיעה במדרש מתארת אף היא אסטרטגיה דומה, במסגרתה בודד הצבא הרומאי אזורים בשליטת המורדים באמצעות הקמת רשת מחנות צבא ונקודות מבוצרות סביבם, כדי למנוע מעבר חופשי של אספקה ותגבורות מאזור אחד למשנהו, ולהרעיב את כוחות המורדים במרחב המבודד. בדרך זו השמיד סוורוס בהדרגה את כוחותיו של בר כוכבא מבלי להסתכן במערכה כוללת נגד צבאו:

”אדריאנוס שחיק טמיא הושיב שלוש משמרות: חדא בחמתא, וחדא בכפר ליקטיא וחדא בבית אל דיהוד. אמר: דערוק מן הכא - יתצד מן הכא, ודערוק מן הכא - יתצד מן הכא” (איכה רבה מה)

מחנות צבא הוקמו ללגיונות ביריחו (הלגיון ה-3), בירושלים (הלגיונות ה-5, ה-6, וה-9), בחברון ובבית גוברין (הלגיון ה-2). במהלך שנת 134 הצטמצם השטח שבשליטת המורדים לקו יריחו-בית אל-בית חורון-אמאוס בצפון עד לקו עין גדי-חברון-בית גוברין בדרום.

הכוחות הרומאיים שהשתתפו בדיכוי מרד בר כוכבא

עריכה
 
כתובת שלושת הלגיונות שהתגלתה בירושלים, המתוארכת לזמן מרד בר כוכבא וכוללת את הלגיון העשירי פרטנסיס, הלגיון השני טראיאנה, והלגיון השנים עשר פולמינטה

רשימת הכוחות הרומאיים שלקחו חלק בדיכוי מרד בר כוכבא, שנערכה על בסיס מקורות אפיגרפיים (מצבות וכתובות הנצחה, נקודות ציון דיפלומות צבאיות רומיות), יכולה לעזור להערכה זהירה של היקפם. הצבא הרומאי של המאה השנייה הורכב מלגיונות שכל אחד מהם כלל כ-5,200 לגיונרים, וכן כוחות עזר - פרשים וחיל רגלים קל - שמנו 450 עד 840 חיילים נוספים.

בלחימה השתתפו כוחות מאחד עשר או משנים עשר לגיונות, עליהם נוספו למעלה משלושים יחידות עזר, שחלקן הובאו מבריטניה. במקרה של הלגיונות שהוזכרו בכתובות, לא ניתן לקבוע בוודאות האם הלגיון כולו השתתף בדיכוי המרד, או רק יחידות משנה מתוכו. למרות זאת, העדויות מצביעות על כך, שקיימת סבירות גבוהה לכך ששבעה לגיונות לפחות - הלגיון העשירי פרטנסיס, הלגיון השישי פראטה שהוצבו ביהודה, הלגיון העשרים ושניים דיאוטריאנה והלגיון השני טראיאנה שהגיעו ממצרים, הלגיון השלישי גאליקה שהגיע מסוריה, הלגיון השלישי קירנאיקה שהגיע מ'ערביה', וכן הלגיון העשירי גמינה, שהגיע מארצות הדנובה - השתתפו במלואם בדיכוי מרד בר כוכבא. יחידות מארבעה או חמישה לגיונות נוספים - ביניהם הלגיון האחד-עשר קלאודיה, הלגיון השנים עשר פולמינטה, הלגיון החמישי מקדוניקה, הלגיון הרביעי פלבי פליקס, והלגיון התשיעי היספנה - השתתפו אף הם בלחימה.[144]

היקף הכוחות שהופעלו במסגרת דיכוי המרד, שייתכן שהגיעו עד לכדי שליש מכלל הכוח הצבאי של האימפריה הרומית (שמנה 28 לגיונות)[145], לעומת המרד הגדול שאותו הצליחו הרומאים לדכא באמצעות ארבעה לגיונות בלבד, מלמד על היקפו ועוצמתו של המרד ועל יכולות הלחימה של כוחות המורדים.[146]

השלב הרביעי

עריכה
”הוא הנחית עליהם מהלומה כבדה ובכך בלם את מעשי הטירוף שלהם, כשהוא מחסל אלפים רבים של גברים, נשים וילדים, ואף משעבד את אדמתם” (אוסביוס).[147]

עד ראשית שנת 135 לספירה הצטמצם האזור שבשליטת כוחות המורדים לתחום שבין ירושלים לבין ביתר, והוכשרה הקרקע לקרב ההכרעה ולחיסולו הסופי של המרד היהודי.

המצור על ביתר

עריכה
 
כתובת בלטינית, המזכירה את הלגיון החמישי מקדוניקה ואת הלגיון האחד-עשר קלאודיה, שנמצאה ליד המעין בביתר
 
ח'רבת אליהוד ליד הכפר בתיר - מקומה של ביתר הקדומה

העיר ביתר נבחרה לשמש כמבצר המרכזי של בר כוכבא וכמטהו עקב קרבתה לירושלים, הטופוגרפיה המיוחדת שלה, המעיינות הרבים המצויים בקרבתה, והקלות היחסית שבה ניתן להגן עליה. חפירות שנערכו בביתר חשפו ביצורים אשר נבנו, ככל הנראה, על ידי כוחותיו של בר כוכבא.

הקרב המשמעותי האחרון של המרד התחולל, על פי כל העדויות, במבצר זה, ששימש כבירתו של בן כוסבא. מערך המצור הרומאי, בדומה למצור שהטיל הלגיון העשירי על מצדה במהלך דיכוי המרד הגדול בשנת 73/74, היה מורכב כנראה מחמישה מחנות צבא ומסוללה באורך ארבעה קילומטרים שחיברה ביניהם, שכיתרה את העיר וניתקה את ביתר מסביבתה.[148]

הרומאים בנו דייק מסביב לביתר, הטילו עליה מצור כבד, וניתקו אותה מאספקת המים. הדייק שכלל גם עמדות ירי כנראה בצד הדרום מערבי (שולטן וציקרמן). אורך הדייק היה מעל 4,000 מטר - יותר מהדייק של מצדה. ניתן להניח שבנוסף לחומת האבן ששרידיה נשתמרו בשטח, כללה מערכת הדייק אלמנטים נוספים, המוכרים הן מן הספרות הרומאית והן מן הספרות התלמודית כדוגמת מכשולים שונים, ועוד. על טיב הדייק ומשמרות הפיטרול הרומיים סביב ביתר, מרמזים דברי התוספתא (יבמות יד, ח):

"מעשה בששים בני אדם שירדו לכרכום (כרכום באה מהמילה הלטינית circumvallation "דייק") ביתר, ולא עלה (חזר) אחד מהם, ובא מעשה לפני חכמים והשיאו נשותיהם".

כלומר שאלת העגינות כלל לא עמדה על הפרק: מי שניסה לברוח נכשל והומת. יש הסוברים שמספרם הרב של האנשים, שנראה כמו יחידה צבאית, לא מתאר ניסיון הסתננות אלא מתקפה צבאית של לוחמי בר כוכבא על מחנה הרומאים, ואת חוסר התוחלת שבדבר.[149]

חוקרים מעריכים שהכוח הרומאי שהשתתף במצור כלל כ-12,000 איש, מתוכם 8,000 איש שהשתתפו ישירות בלחימה. כתובת לטינית שנמצאה ליד המעיין בביתר מזכירה את הלגיון החמישי מקדוניה והלגיון האחד-עשר קלאודיה. מאחר ששני הלגיונות האלה היו מוצבים בדאקיה זמן קצר לפני מרד בר כוכבא, בתקופת שלטונו של טראיאנוס, נראה כי יחידות משני לגיונות אלה הובאו לעזרה בדיכוי מרד בר כוכבא והוצבו כחיל מצב בביתר, לאחר כיבושה.[150] בנוסף ללגיונות אלו היו גם יחידות עזר לא ידועות.[151]

נפילת ביתר

עריכה

לבסוף, לאחר מצור ממושך, פרצו הרומאים לעיר וטבחו בכל מי שנמצא בה. על נפילת ביתר מספר אוסביוס מקיסריה, כשהוא נסמך על אריסטון איש פחל (אנ'), סופר נוצרי מהמאה ה-2:

”המלחמה הגיעה לשיאה בביתר, שהייתה מצודה מבוצרת היטב במרחק לא רב מירושלים, בשנה השמונה עשרה לשלטונו של אדריאנוס. המצור נמשך זמן רב בטרם הביאו הרעב והצמא לחיסולם של המורדים”.[152]

הירונימוס, מציין כי ביתר נכבשה בחודש אוגוסט,[153] בדומה למסורת המוכרת במשנה שביתר נכבשה בתשעה באב.[154]

על פי הירושלמי,[155] נפלה ביתר בעקבות פעולת חתרנית של בוגד. רבי אלעזר המודעי אחד מהתנאים של התקופה, שהיה מנהיגם הרוחני של הנצורים בביתר היה שרוי בצום ובתענית, והיה ידוע כי כל עוד עומדת לנצורים זכותו של רבי אלעזר, הרי שהעיר לא תיפול. כותי (שומרוני) אחד שחדר לעיר בשליחות הרומאים, הצליח להחשיד את רבי אלעזר, בכך שהוא מתכוון למסור את העיר לאויב, ובר כוכבא שהאמין לו, לאחר שחקר את רבי אלעזר, בעט בו והרגו. בשל מעשה זה נפסקה ההגנה האלוהית על העיר, והתאפשר לאדריאנוס לכבשה. על פי המסורת נפלה ביתר ביום תשעה באב המועד לפורענות, הוא היום שבו חרב בית המקדש הראשון ובית המקדש השני. חוקרים כבר העירו על מוטיב השומרוני המסכסך שחוזר על עצמו באגדות חז"ל, השומרונים שהואשמו בידי ידי חז"ל בגרימת המרד בכך שסכסכו בין אדריאנוס ליהודים, מואשמים גם כאן בהבאת המפלה, בכך שסכסכו בין המנהיג הדתי לבין בר כוכבא.

תיאור ציורי ומזעזע על חורבן ביתר, שגם בו יש מסר של כישלון בשל חטא, מביאים שני התלמודים:

”אמרו משום רבן שמעון בן גמליאל: חמש מאות בתי סופרים היו בכרך ביתר, והקטן שבהם אין פחות מחמש מאות תינוקות של בית רבן; והיו אומרים: "אם יבואו השונאים עלינו, במכתובים הללו אנו יוצאים עליהם, ומנקרים את עיניהם. וכשגרמו העוונות וגברו האויבים ולכדום - כרכום בספריהם והציתום באש. אמר רבי יוחנן: שלוש מאות מוחי תינוקות נמצאו על אבן אחת. רב אסי אמר: ארבעה קבין מוח נמצאו על אבן אחת”. (איכה רבתי ב'; ירושלמי תענית ד; גיטין נ"ז נ"ח)
מותו של בר כוכבא
”זה שהסיתם למעשי הטרוף הללו בא על העונש המגיע לו” (אוסביוס).[152]

על פי מספר מסורות חז"ל, בר כוכבא עצמו לא מת מידי הרומאים, אלא מת בידי נחש,[156] כעונש מאלוהים, אך גם ביטא את עצמתו, שלא היה אפשר שימות בידי אדם. היה זה בשל יהירותו כלפי שמיים וגאוותו האישית המופרזת. ז'אנר כזה נפוץ בתרבות ההלניסטית והרומית ועשוי להציג תמיכה נוספת להסתייגות החכמים מהמרד וממחוללו. כעונש, מגיני ביתר לא הובאו לקבורה במשך מספר שנים. היהדות מציינת את יום ט"ו באב, כיום בו הרשו הרומאים לקבור את הרוגי ביתר, שלוש שנים לאחר מותם.

בריחת פליטים למערות המפלט

עריכה
  ערך מורחב – מערות המפלט במדבר יהודה
 
מערות מורבעת בנחל דרגה, שימשו למפלט של המורדים

לאחר נפילת ביתר וסיום המלחמה בסתיו 135, נמלטו פליטים יהודים – בעיקר מפקדי צבא, פקידים ובני משפחותיהם – למערות מפלט, אלו הן מערות טבעיות מחוץ לכפרים ביהודה. הירונימוס מדווח כי "תושבי יהודה היו נתונים בחרדה כה גדולה עד כי הם, יחד עם נשותיהם, ילדיהם, הזהב והכסף שלהם, בהם נתנו מבטחם, נותרו במנהרות תת-קרקעיות ומערות עמוקות".[157] נכון ל-2010, התגלו למעלה משלושים מערות מפלט מתקופת סוף מרד בר כוכבא, חלקן ממוקמות במצוקים התלולים לאורך נחלי מדבר יהודה. מחקרים חדשים מלמדים כי תפוצתן של מערות המפלט, נרחבת בהרבה ממה שהיה ידוע בשנות החמישים והשישים, בעקבות הסקרים והחפירות שנעשו באותה עת בגזרת ים המלח. מאז שנות ה-80 של המאה ה-20, התגלו שרידים משלהי מרד בר-כוכבא הן במערות באזור יריחו, והן בחלקו המערבי העליון של מדבר יהודה, בקרבת יישובי ספר המדבר.[158]

על פי הצעה של חוקרים מהאוניברסיטה העברית יש לחלק תקופה זו לשני שלבים עיקריים, שלב ראשון התקדמות הרומאים באזור, החרבתם של יישובי בקעת ים המלח, השתלטות על נקודות שולטות ועל מערכות הדרכים. בשלב זה ברחו המורדים למערות והתחילו מלחמת גרילה באזור. בשלב השני הידקו הרומאים את כיתור מערות המפלט והוקמה מערכת מצור שכללה סלילת דרכים כמו מעלה האיסיים. מערות נגישות נכבשו בקלות, אך לא כל המערות אותרו. הלגיון שפעל באזור בסוף המרד, היה הלגיון השלישי קירנאיקה. ועל פי השערת החוקרים, המורדים לא הגיעו למערות בסוף המרד אלא בשלב מוקדם יותר, כבר באביב 135.[159]

על האווירה של גודש המתיחות והחרדה הקשה שאחזה בנמלטים מספר התלמוד הבבלי (שבת ס ע"א) כדלקמן:

"לא יצא האיש בסנדל המסומר (בשבת) ... סנדל המסומר, מאי טעמא? (מה טעמו של האיסור) אמר שמואל: שלפי (שלהי) הגזירה (המרד) היו, והיו נחבאין במערה ואמרו: 'הנכנס ייכנס והיוצא אל יצא!'. נהפך סנדלו של אחד מהן (בכניסה/ביציאה מהמערה) כסבורין הם אחד מהן יצא וראוהו אויבים (רומאים), ועכשיו באין עליהן (על הנחבאים). דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהם אויבים ...".

ייאושם של אלה מקבל אולי תהודה באגדה באיכה רבה, שתרגום מעובד שלה מובא כאן: "יהודים אלה אשר היו מתחבאים [במערות] אכלו את בשרם של אחיהם המתים. מדי יום הסתכן אחד מהם והביא את הגופות אליהם, אותן אכלו. יום אחד אמרו, "ייצא אחד מאיתנו, ואם ימצא משהו – שיביאו ויהיה עלינו לאוכלו". כאשר יצא החוצה, מצא את גופתו של אביו המת, אותה קבר וסימן את הנקודה. הוא חזר ודיווח כי לא מצא דבר. מכיוון שכך, נשלח אדם שני לנסות ולמצוא אוכל. הוא חפר החוצה את הגופה שהוחבאה על ידי הראשון, והביאה אל המחנה. כאשר גילה כי אכל מגופתו של אביו בכה הבן: "אוי לו לאותו האיש, שאכל מבשר אביו".[160]

המבצעים הצבאיים האחרונים התנהלו עדיין במהלך ספטמבר ואוקטובר 135.[161] אולם המרד דוכא סופית רק בשנת 136.[162]

במערות הבר-כוכבאיות התגלו ממצאים שונים בני הזמן הנדון ובהם כלי חרס, כלי זכוכית, כלי אבן, אריגים, כלי נשק, מטבעות כסף וברונזה. הממצאים החשובים ביותר, נמצאו במערת האיגרות, הנחשבת למערת המפלט העשירה ביותר שהתגלתה במדבר יהודה, ובה נחשפו תעודות כתובות על גבי פפירוס אשר חלקם נשלחו מבר כוכבא למפקדי המרד בעין גדי.

תוצאות המרד

עריכה

גורל יהודי ארץ ישראל

עריכה

למרד בר כוכבא נודעו השלכות הרסניות עבור היישוב היהודי בארץ ישראל, שהיו חמורות בהרבה מזה של המרד הגדול. במהלך המרד, אזור יהודה ספג חורבן כולל, ולמעט אזורים מעטים, רוקן למעשה מיושביו. לצד המספר הגדול של ההרוגים, יהודים רבים נפלו בשבי ונמכרו לעבדות בכל רחבי האימפריה הרומית, ואחרים גורשו מאדמתם. חלק מהחוקרים מתארים את הדיכוי הרומי של המרד ואת המדיניות שהפעילו לאחריו כרצח עם.[163] לאחר המרד הפך הגליל למרכז הרוחני, התרבותי והדמוגרפי של היישוב היהודי בארץ, וכן נותרו קהילות יהודיות באזור דרום הר חברון, עין גדי, לוד ומישור החוף.[164]

קליין מעיר כי אדריאנוס אימץ ביהודה את מדיניות הדיכוי של טראיאנוס, במרד שהתרחש בדקיה (מצפון לדנובה), וגרם לאבדות כבדות לרומאים. טראיאנוס נקט שם באכזריות רבה: המקדשים נהרסו, האליטה חוסלה, רוב התושבים נרצחו, מאלו שנותרו נמכרו רבים לעבדות, ואוכלוסייה זרה הובאה ליישב מחדש את האזור, כך שהדאקים הפכו למיעוט קטן בארצם.[165]

חורבן היישוב

עריכה

על גורל המרד נשתמרה בידינו עדותו של ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס:

”50 ממצודותיהם העיקריות ו-985 מכפריהם החשובים ביותר נחרבו. 580,000 איש נהרגו בהתקפות ובקרבות, ואילו את מספר המתים מרעב, ממגפה ומאש – אין להם מספר, אך מעטים שרדו במרד דבר שנרמז להם מלפני המלחמה. מצבת קבר שלמה, שנידון אצלם אחד המקומות המקודשים נפל מאליו. וזאבים וצבועים הרבה פרצו לתוך עריהם. ברם, גם מן הרומאים רבים חללים נפלו במלחמה הזאת, לכן לא השתמש אדריאנוס בכותבו לסנאט בפתיחה המקובלת אצל הקיסרים – "אם אתם ובניכם בריאים מוטב, אני והצבא בריאים”.[166]

את תיאורו של דיו קסיוס, ש"אך מעטים שרדו במרד", מאמצים גם חוקרים מודרניים מסוימים, לפיהם היישוב היהודי "נכחד".[167] אף על פי שהמספר בו נוקב דיו קסיוס, של 985 כפרים שנהרסו במהלך המלחמה, אינו מבוסס חיצונית, עדיין תיאורו על חורבן של הארץ נראה אמין. כל הכפרים ששרידיהם נחפרו עד כה באזור יהודה – נהרסו בעקבות מרד בר כוכבא, ועד היום לא נמצא אפילו כפר אחד שלא חרב במרד זה.[168] ממצא זה תומך ברושם כי בעקבות המלחמה ספג האזור חורבן כולל.[169] מקורות היסטוריים מציינים את מספרם הגדול של השבויים שנמכרו לעבדות בפרובינקיה ונשלחו למקומות שונים באימפריה.

ישנן הערכות כי מספר היהודים בארץ טרום המרד עמד על כמעט מיליון וחצי, כשלאחריו היו היהודים בארץ רק 700,000 במספר, כאשר משיעור זה הופחת גם מספר היהודים שנלקחו כעבדים לרומא.

במדרש ובתלמוד מצוי תיאור של החורבן במילים קשות ביותר (אם כי לא ברור מה מקור הדברים, והאם הם היסטוריים או אגדתיים. התלמוד הועלה על הכתב לפי השערת החוקרים סביב שנת 600 לספירה, ומדרש איכה רבה חובר לפי השערתם בתקופת הגאונים (המאה ה-7):

נכנסו שמונים אלף קרני מלחמה לכרך ביתר והיו הורגים בה אנשים ונשים וטף, עד שיצא דמם מן הפתחים ומן הסבכות ומן הצינורות, והיה הסוס שוקע בדם עד חוטמו, והיה הדם מגלגל אבנים של ארבעים סאה, והולך בים ארבעה מילין. שמא תאמר שקרובה - רחוקה הייתה מן הים מיל. וכרם גדול היה לו לאדרינוס שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל, כמין טבריה לציפורי, והקיפו גדר מהרוגי ביתר במלוא קומה ובפישוט ידיים, וגזר עליהם שלא ייקברו, עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם וקברום

שנו: שבע שנים בצרו אומות העולם את כרמיהן מדמם של ישראל בלא זבל... אמר רבי יוחנן: שלוש מאות מוחי תינוקות נמצאו על אבן אחת. ר' אסי אמר: ארבעה קבין מוח נמצאו על אבן אחת".[דרוש מקור]

סחר עבדים

עריכה

לפי עדות מכרוניקון פסחלה, שנכתב במאה ה-7, אך התבסס על מקורות קדומים בני התקופה שאבדו: "שבויים יהודיים נמכרו במחיר מנת מזון אחת של סוס". נתון זה מלמד, לדעת החוקרים, על הצפת שוק העבדים בהמוני עבדים יהודים חדשים.[170] לפי הערכה אחת - מספר השבויים שנמכרו לעבדות בעקבות דיכוי המרד עלה בהרבה על 100,000 איש.[171]

גירוש

עריכה

הסופר הנוצרי יוסטינוס מרטיר, מתקופת המרד, כותב בחיבורו "דיאלוג עם טריפון היהודי" (אנ'), שחובר שנים ספורות לאחר המרד, כי "היהודים גורשו (או "נושלו") בעקבות תבוסתם במלחמה"[172] וכך גם מתארים אוסביוס והירונימוס.[173] לדברי אוסביוס:

”אדריאנוס הוציא פקודות וצווים שאסרו באופן מוחלט על בני העם הזה להיכנס, מאותה עת ואילך, לתחומי ירושלים ולאזור כולו, כך שלא ניתן להם לצפות, ולו ממרחק, על עיר אבותיהם”.[152]

על פי מנחם מור, יהודים גורשו מכמה אזורים בחבל יהודה, בהם מחוזות גופנה, עקרבה והרודיון.[164]

ממצאים אמנותיים, אפיגרפיים ונומיסמטיים מיהודה שלאחר המרד, להערכתו של קליין, מצביעים על כך שהשלטונות הרומאים יישבו את האזור באוכלוסייה מעורבת, בהם משוחררי הצבא הרומי ומהגרים ממערב האימפריה, שהתיישבו באיליה קפיטולינה וסביבותיה, בבירות המחוזיות ולאורך הדרכים הראשיות. אליהם הצטרפו מהגרים ממישור החוף ומפרובינקיות שכנות כגון סוריה, פיניקיה וערביה, שהתיישבו בעיקר בחבלי הארץ הכפריים של יהודה.[174][175]

שינוי שמה של הפרובינקיה

עריכה

שמה של פרובינקיית "יהודה" הוחלף לפרובינקיית "סוריה פלשתינה". אף על פי ששינויי שמות מסוג זה התרחשו גם במקומות אחרים, מעולם לפני או אחרי המרד לא נמחק שמה של אומה כתוצאה ממרידה.[176] נתן שור מעיר כי לגזירה זו השפעה מרחיקת לכת עד ימינו, כאשר התנועות הערביות הפלסטיניות מתבססות עליה. כלומר הגזירה לבטל את השם יהודה מחבל ארץ זה ולהחליפו בשם פלשתינה, מהווה בסיס לתנועות הערביות לטעון שהם הפלסטינים ושייכים לחבל ארץ זה.[177]

גזירות השמד

עריכה
  ערך מורחב – גזירות אדריאנוס

בספרות הרבנית מדווח שלאחר המרד, כאמצעי של הענשה והרתעה, הטיל הקיסר אדריאנוס גזירות שמד שאסרו על קיום מצוות. הגמרא כותבת שנאסרו שמירת שבת וטבילה, אכילת מצה, ברית מילה, לימוד תורה ברבים, וקיום בתי מדרש ללימוד תלמידים, סמיכת זקנים, וקיום בתי דין, התכנסות בבתי כנסת, קריאת התורה ומגילת אסתר, אמירת קריאת שמע, תליית מזוזה, תרומות ומעשרות, בניית סוכה, נטילת לולב, הדלקת נרות חנוכה, דיני שמיטה, תקיעה בשופר, הנחת תפילין ולבישת ציצית.

מסופר שמי שעבר על איסורים אלו לרוב הוצא להורג. העיר האלילית איליה קפיטולינה נבנתה על חורבות ירושלים, ובכך הוגשמה התוכנית שגרמה למרד מלכתחילה, שעוכבה בשל המרד. מתקופה זו מגיע סיפורם של עשרת הרוגי מלכות. דפוס מעניין של הגזירות שבניגוד לגזרות אנטיוכוס אפיפנס שכפה על היהודים לעבור על מצוות דתם, כמו לעבוד אלילים, לאכול חזיר ולהפר את הצומות, גזרות אדריאנוס כוונו בעיקר כנגד מצוות עשה, והוא לא ניסה כלל לכפות על היהודים, לפעול בניגוד לאמונתם.

על פי החוקר משה דוד הר מכיוון שהגזרות כוונו למצוות עשה ולא למצוות לא תעשה, מטרת הגזרות הייתה דתית, והן נועדו על מנת לחסל את היהדות, לאחר ניסיונות שלא צלחו לקרב את היהודים.[178] יוזם הגזרות היה הקיסר עצמו, שבעקבות אי ההצלחה לקרב את היהודים להלכי הרוח הרומיים, החליט להכריז על מלחמת חורמה בדת היהודית השנואה. לעומתו טוען החוקר גדליהו אלון כי מטרת הגזרות הייתה לפגוע בקיום הלאומי של היהודים בארץ-ישראל, והיא הייתה גזירה מקומית של הנציב.[179] טענה זו הוא מבוססת על גזירת האיסור על הסמיכה, שהיא ביטוי לביטולם של בתי הדינים היהודיים.

פטר שפר פקפק בכלל באמיתות הדיווחים על הטלת הגזרות, שכן הדיווחים עליהן הולכים ונעשים חמורים ככל שהמקור בגמרא מאוחר יותר ורחוק יותר ממועדן לכאורה. הוא העריך שמלבד האיסור על מילה, שהיה קיים עוד קודם, יתר הגזרות הן בדיה מאוחרת.[180]

החשיבות שייחסו הרומאים לדיכוי המרד והאבדות שהם ספגו במהלכו

עריכה
 
כתובת המוקדשת לקיסר אדריאנוס על ידי הסנאט הרומאי לכבוד ניצחונו ודיכוי מרד בר כוכבא. הכתובת נמצאת כיום במוזיאון ישראל
 
פסל של הקיסר אדריאנוס שהוצב בתל שלם לציון דיכוי מרד בר כוכבא, מוזיאון ישראל

נראה כי גם הרומאים ספגו אבדות קשות במהלך דיכוי מרד בר כוכבא, שכן לפי דיו קסיוס, בדיווח ששלח הקיסר אדריאנוס לסנאט לאחר דיכוי המרד, הוא נמנע מלהשתמש בנוסח המקובל "אם לכם ולבניכם שלום, טוב הדבר, שכן גם לקיסר ולצבאותיו שלום". החשיבות שייחסו הרומאים לדיכוי המרד משתקפת בעובדה שאדריאנוס נטל לעצמו את התואר אימפרטור בפעם השנייה בשנת 136 לספירה, מיד לאחר השלמת דיכוי המרד והכיבוש מחדש של יהודה,[181] ושהאחרון שלח את המפקדים הצבאיים הטובים ביותר שעמדו לרשותו ליהודה לפקד על הכוחות שהשתתפו בדיכוי המרד היהודי.

אותות הטריומף האחרונים הוענקו בתקופת אדריאנוס. מאחר שרק אימפרטור היה יכול להעניק אות טריומף, הוא קיבל את תואר האימפרטור פעם נוספת (imperator II) בשנת 136. שלושת מקבלי האות שהיה אות הכבוד הצבאי הרומאי העליון - בתקופת אדריאנוס קשורים לדיכוי מרד בר כוכבא: יוליוס סוורוס מושל בריטניה, גאיוס פובליקיוס מארקלוס מושל סוריה, והטריוס נפוס מושל ערביה. שלושתם קיבלו את אות הטריומף על חלקם בדיכוי מרד בר כוכבא, אירוע חסר תקדים בתקופת הקיסרות הרומית.[182]

שרידיה של כתובת, שהייתה חלק מקשת ניצחון בגובה עשרה מטרים, אשר הוקדשה לאדריאנוס בעקבות הכרזתו השנייה כאימפרטור, התגלתה שנים-עשר קילומטרים מדרום לבית שאן, ליד מחנה הלגיון השישי פראטה בתל שלם. לכתובת שלוש שורות החקוקות באיכות יוצאת מהכלל. לממדי האותיות הגדולות (41 ס"מ) אין אח ורע במזרח (להוציא אותיות מספר מפטרה ללא הקשר ברור), ובמערב יש להזכיר את הפנתיאון ברומא למשל. רוחבה של הכתובת הוא כ-11 מטרים וגובהה כ-1.30 מטרים.[183]

 
כתובת הקדשה לקיסר אדריאנוס מהסנאט הרומאי לכבוד ניצחונו ודיכוי מרד בר כוכבא, הכתובת נמצאה בגבעת הקפיטלום ברומא. כדאי לשים לתוכן "שעמד בלחץ הלחימה של האויב, גבר עם צבאו על כוח אדיר,"
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

כתובת באורך של כ-2 מטר או יותר שהתגלתה ברומא, הוקדשה מהסנאט והעם הרומאי (SPQR) לקיסר אדריאנוס לציון החזרת השלטון הרומי על הפרובינקיה סוריה פלשתינה. ממדיה ולשונה של הכתובת מעידים על כך, שהיא נכתבה ככל הנראה על שער ניצחון קטן או על בסיס של פסל לכבוד אדריאנוס לרגל סיום המלחמה הקשה כנגד המורדים היהודיים בהנהגת שמעון בר כוסבא והכרזת הסנט על ניצחונו של אדריאנוס בשנת 136.

ליד הכתובת היה בסיס לפסל, בדומה לכתובת מתל שלם. הכתובת התגלתה בגבעת הקפיטול, ליד מקדש אספסינוס. החוקר ואק טוען כי הדבר מצביע אולי על ניסיון לקשור את הניצחון במרד בר כוכבא לניצחונו של אספסינוס על המורדים היהודיים בתקופת המרד הגדול.[184] כתובת נוספת שהוזכרה לעיל, נמצאה באותו האזור וקשורה לפעילות הצי בלחימה, יכולה להיות מוקדשת לקיסר או למפקד צבאי בכיר.[185]

הסנט והעם הרומאי (מקדישים לכבוד) הקיסר והאימפרטור, בנו של טראיאנוס האלוהי מנצח הפרתים, נכדו של נרווה האלוהי. טראיאנוס אדריאנוס האוגוסטוס, פונטיפקס מקסימוס, בעל סמכות טריבון בפעם העשרים, אימפרטור בפעם השנייה, קונסול בפעם השלישית, אבי האומה, שעמד בלחץ הלחימה של האויב, גבר עם צבאו על כוח אדיר, ושחרור פרובינקית סוריה פלשתינה מהאויב

כתובת בסיס לקשת ניצחון המוקדשת לקיסר אדריאנוס שנמצאה בגבעת הקפיטולין ברומא

על חומרת האבדות שספג הצבא הרומי במהלך דיכוי מרד בר כוכבא, ניתן אולי ללמוד מתוך מכתב שכתב הרטוריקן מרקוס קורנליוס פרונטו לקיסר מרקוס אורליוס בשנת 162 לספירה (פחות מ-30 שנה לאחר המרד), בו הוא ניסה לנחם את האחרון על תבוסת הצבא הרומי במלחמה נגד הפרתים בארמניה. לצורך זה הוא הזכיר לקיסר כישלונות צבאיים אחרים של האימפריה הרומית, כולל האבדות הכבדות שספג הצבא הרומאי במרד בר כוכבא: "תחת שלטון סבך אדריאנוס, מה רב מספר החיילים שנהרגו על ידי היהודים".[186]

המשך הקיום היהודי בארץ ישראל

עריכה

על אף המצב הקשה ששרר לאחר המרד, והחורבן הכמעט מוחלט של חבל יהודה, לא היה זה סופו של הקיום היהודי בארץ ישראל. הגליל זכה לבכורה והפך למרכז התרבותי, הדמוגרפי והרוחני של היישוב היהודי בארץ. קהילות יהודיות המשיכו להתקיים גם בדרום הר חברון ("דרומא"), בעין גדי, בלוד ובמישור החוף. ההנהגה, שהתבססה ביבנה לאחר חורבן ירושלים במרד הגדול, נדדה גם היא אל הגליל, ועברה בין אושא, שפרעם, בית שערים, ציפורי וטבריה, מקומות בהן קהילות יהודיות בעלות חיוניות וכוח המשיכו במפעל של כתיבת המשנה והתלמוד.

למרד הייתה השפעה משמעותית גם על השפה העברית. מאחר שבגליל לא הייתה מדוברת השפה העברית, הביא השינוי הדמוגרפי לכך שמעמדה של השפה פחת והלך, עד שכשני דורות לאחר המרד כמעט שחדלה העברית לשמש כשפה מדוברת.

גם לאחר מרד בר כוכבא היו מרידות שונות של יהודים בארץ ישראל ובבל. אפילו בראשית המאה ה-12 עוד היו יהודים שגילו התנגדות חמושה ולוחמתית כנגד הצלבנים כפי שהיה בעיר חיפה.

ייתכן שלאחר המרד, העם היהודי נעשה למיעוט בארצו. מנגד, ישנם חוקרים הסבורים שעל אף החורבן המקיף, בארץ ישראל עוד נותר רוב יהודי, וזה הפך למיעוט רק לאחר התנצרות האימפריה הרומית במאה הרביעית לסה"נ. בתקופה הביזנטית אירעה ירידה של יהודים מן הארץ שהצטרפו אל קהילות פורחות בתפוצות (בראשן הקהילה היהודית בבבל), צליינים נוצרים התיישבו במקומות שונים בארץ בעידוד השלטונות הביזנטיים, וכן אירע תהליך התנצרות הדרגתי של חלק מיושבי הארץ.[187][188][189]

התייחסות ההנהגה הרבנית לאחר מרד בר כוכבא

עריכה

לאחר החורבן הגדול שהמיט המרד על ארץ יהודה ומחיקת שם העם ועיר הבירה שלו בידי הרומאים, עמלו חכמי ישראל לשקם את התרבות היהודית שאוימה מאוד בעקבות הגזרות. הם היו צריכים לפעול במקביל, גם להגן על הדת מפני הרדיפה של הרומאים, וגם למנוע ממרידות נוספות להתרחש.

עומק המשבר

עריכה

רבן שמעון בן גמליאל, נשיא הסנהדרין, שעמל על שיקום ואיחוד עם ישראל, העיד בתלמוד על עומק החורבן שאליו נקלעה היהדות בארץ ישראל: ”אמר רשב"ג: אף אנו מחבבין את הצרות, אבל מה נעשה שאם באנו לכתוב, אין אנו מספיקין”.[190]

מסופר בתלמוד שכאשר רבי יהודה הנשיא היה דורש בענייני מרד בר כוכבא, היה מקצר מפני שעוד היו בדורו זקנים שחוו על בשרם את התקופה הנוראה. רק בדורו של רבי יוחנן מסופר עליו שכבר היה דורש על כך באריכות.

לאחר מרד זה, שכונה "פולמוס אחרון", גזרו חז"ל לאות אבלות על חופת חתנים, ועל כלה שלא תצא באפיריון (אם כי חכמים חלקו על הגזרה השנייה) (תוספתא, סוטה ט"ו ט').

ההתייחסות לגזרות

עריכה

בניגוד לגזירות השמד שהטיל אנטיוכוס הרביעי שעוררו את מרד החשמונאים, גזירות אלו נגזרו לאחר מפלה נוראה של ישראל במרד בר כוכבא, והיהודים שספגו מכה אנושה, הבינו כי לא יוכלו לפרוק את הגזירות בכוח הזרוע, והם צריכים לעשות ככל יכולתם, כדי לסכל את הרצון לעקור את היהדות, בשעה קשה זו שכונתה בפיהם "שעת הסכנה".

החכמים נקטו בשלוש דרכי תגובה לגזרות.

  1. סירוב לציית לגזירות בגלוי, ונכונות למות על קידוש ה'. זו הייתה דרכם של עשרת הרוגי מלכות, ששובחו בתלמוד בדורות שלאחר מכן.
  2. השלמה חיצונית עם גזירות הדת, וקיום המצוות בסתר, או בשינוי מסוים. ואף הכחשת קיום המצוות. אלו הסתמכו על הפסוק - "וחי בהם". ונראה שהם ראו היתר לעצמם, כיוון שדובר בביטול מצוות עשה בעיקר.
  3. נכונות למסור את הנפש רק אם מחייבים לעבודה זרה בפומבי, כדין יהרג ואל יעבור.

אף שהגזרות הותירו רושם רב על היהדות, הן לא נמשכו שנים רבות. לאחר מותו של אדריאנוס, על פי הבבלי בתענית, רבי יהודה בן שמוע וחבריו ערכו הפגנה בלילה ברומי, והצליחו לבטל את הגזירות.[191]

חינוך לעתיד

עריכה

חז"ל גם פעלו מבחינה תרבותית, חינוכית ודתית שמרידות נוספות לא יתרחשו.

הם גיבשו עמדה ההופכת את החזון הלאומי-משיחי לחזון רחוק של אחרית הימים. ויצרו מערכת של התחייבויות פוליטיות כאיסור הלכתי, הידועות בשם "שלוש השבועות", שהשלימו עם כוח השלטון המושל בארץ ("לא למרוד באומות"), אסרו על שימוש בכוח לשחרור לאומי ("לא לעלות בחומה"), ואסרו לנסות להביא את הגאולה טרם זמנה ("לא לדחוק את הקץ").

”רבי אוניא אמר: ד' שבועות השביען כנגד ד' דורות שדחקו על הקץ ונכשלו ואלו הן: אחד בימי עמרם, ואחד בימי דיניי (דינאי המלך), ואחד בימי בן כוזבא, ואחד בימי שותלח בן אפרים. הדא הוא דכתיב (זהו שכתוב): "בני אפרים נושקי רומי קשת." (תהילים ע"ח)”.[192]

מנהגי אבלות בימי ספירת העומר שנקבעו בעקבות האסונות שבתקופה זו, אולי היוו תזכורת תמידית לדורות הבאים על הסכנה שבמרד.

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

למרד בר כוכבא לא קמו היסטוריונים יהודים כמו במרד החשמונאים והמרד הגדול. המקורות העיקריים הם היסטוריונים חיצוניים שכתבו על המרד מבחוץ, בצמצום וקיצור. בספרות חז"ל יש שבבי מידע, ויש גם לא מעט ממצאים ארכאולוגיים של תעודות ומטבעות מתקופתו, ועדיין רב בו הנסתר על הנגלה, במיוחד לגבי המניעים, הכוחות, הטקטיקות ומהלכי המרד. וישנן לא מעט שאלות לא פתורות שמסתפקים בהן החוקרים.

מקורות עתיקים

עריכה

מקורות מודרניים

עריכה
  • שמואל ייבין, מלחמת בר־כוכבא, מוסד ביאליק, ירושלים, תש"ו 1946.
  • גדליהו אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, פרקים א' - ב', 1970
  • יגאל ידין, החיפושים אחר בר כוכבא, ירושלים 1971 (הספר בקטלוג ULI)
  • אהרן אופנהיימר, מרד בר כוכבא, יד יצחק בן-צבי, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 1980
  • אהרן אופנהיימר ואוריאל רפפורט (עורכים), מרד בר כוכבא מחקרים חדשים, ירושלים, תשמ"ד
  • מנחם מור, הצבא הרומי בפרובינקיה יודיאה בשנים 132–135 לסה"נ, בתוך: יוון ורומא בארץ-ישראל, 1989, עמ' 98–130
  • מנחם מור, מרד בר כוכבא, עוצמתו והיקפו, יד יצחק בן-צבי, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 1991
  • מנחם מור, עוצמתו והיקפו של מרד בר-כוכבא: עיון מחודש, בתוך: לאוריאל, תשס"ו, 57-84, 2005
  • עמוס קלונר ובועז זיסו 'מערכות המסתור בארץ יהודה: עדכון ארכאולוגי וגאוגרפי של השתרעות מלחמת בר-כוכבא', לאוריאל, תשס"ו-2005, עמ' 125–147
  • חנן אשל ודוד עמית (עורכים), מערות המפלט מתקופת בר-כוכבא, 1998
  • חנן אשל, "חרבה ביתר ונחרשה העיר": ירושלים, אליה קפיטולינה ומרד בר כוכבא, ארץ-ישראל, כ"ח, תשס"ח-2007, עמ' 21–28
  • Peter Schäfer (editor), Bar Kokhba reconsidered, Tübingen: Mohr: 2003
  • Menahem Mor, The Second Jewish Revolt - The Bar Kokhba War, 132-136 CE, Brill 2016

מאמרים

עריכה
  • Eck Werner, “The Bar Kokhba Revolt: The Roman Point of View,” JRS 89 (1999), pp. 76–89
  • Aharon Oppenheimer, 'The Ban of Circumcision as a Cause of the Revolt: A Reconsideration, in Bar Kokhba reconsidered, Peter Schäfer (editor), Tübingen: Mohr: 2003
  • Dvir Raviv, Ben David, Cassius Dio's figures for the demographic consequences of the Bar Kokhba War: Exaggeration or reliable account?, Journal of Roman Archaeology, 2021, pp. 1–23 doi:10.1017/S1047759421000271 ISSN 1047-7594
    • Bourgel, Jonathan (Yonatan) (2024). "A Representation of the Inauguration Ceremony of the Restored Temple? A (Tentative) Reinterpretation of the Bar Kokhba Tetradrachm". Harvard Theological Review. 117 (2): 250–267. doi:10.1017/S0017816024000099. ISSN 0017-8160.

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא מרד בר כוכבא בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ רבקה ניר, מרד בר-כוכבא, האוניברסיטה הפתוחה, 2009, עמ' 5, הערה 1: "מקובל היה לתארך את מרד בר כוכבא בין השנים 132–135 לספה"נ. ממחקריו של ורנר אק שהתפרסמו בשנים האחרונות, המתייחסים לתעודות ולכתובות רומיות, עולה שיש לתארך את המרד לשנים 132–136 או לפחות 132–135/6".
    לשנת 136 ראו: Werner Eck, The Bar Kokhba Revolt: The Roman Point of View', pp. 79-80
  2. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה ה'. משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק י"א, הלכה ג'.
  3. ^ תלמוד בבלי סנהדרין צז ב
  4. ^ יוסף ברסלבי (ברסלבסקי), מלחמה והתגוננות של יהודי א"י עד מסעי הצלב, באתר דעת
  5. ^ 1 2 מעמדו של בר-כוכבא כראש האומה ותמיכת החכמים במרד, באתר יב"צ (הקישור אינו פעיל, 18 בינואר 2024)
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ס"א, עמוד א'; איכה רבה, פרשה ג', פסקה ו'; תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כ"ה, עמוד ב'
  7. ^ בראשית רבה, פרשה ס"ד, פסקה י' (מתורגם לעברית): בימי יהושע בן חנניה גזרה מלכות הרשעה שיבנה בית המקדש... הלכו הכותים הללו ואמרו: "ידע המלך, שהעיר הזאת מרדה בך"... אמר להם: "מה אעשה - והרי כבר גזרתי?" אמרו לו: "שלח ואמור להם או שישנו את מקומו של הבית, או שיוסיפו עליו חמש אמות - ומאליהם יחזרו בהם".
  8. ^ 1987 The History of the Jews [2001ed] Weidenfeld & Nicolson (later editions titled A History of the Jews)
  9. ^   ניר חסון, הקיסר הדריאנוס: צורר יהודים או מדינאי מוכשר ופטרון אמנות?, באתר הארץ, 22 בדצמבר 2015
  10. ^ בראשית רבה, פרשה ס"ד, פסקה י'
  11. ^ "דורות הראשונים", כרך ראשון חלק שלישי ע' רפ"ט
  12. ^ תולדות היהודים בא"י בתקופת המשנה והתלמוד, עמ' 12
  13. ^ בצלאל לנדוי, מחניים נ"ט תשכ"א
  14. ^ מחיבורו העצום על ההיסטוריה של רומא עד לשנת 229 לספירה נותרו רק שרידים מועטים, מתוך תקציר שערך קסיפילינוס, נזיר ביזנטי בן המאה ה-11 לספירה
  15. ^ אוסביוס המשכיל נחשב למקור החשוב ביותר על אודות הנצרות במאות הראשונות לקיומה. הכיר היטב את ארץ ישראל, אולם חלק ממגמת כתיבתו הייתה הצדקת הנצרות על פני הפגאניות והיהדות.
  16. ^ דיו קסיוס, תולדות הרומאים, ספר 69, פרק 12, סעיפים 1–2 (תרגום מתוך: יגאל ידין, החיפושים אחר בר-כוכבא, עמ' 257)
  17. ^ אוסביוס, תולדות הכנסייה, ספר ד, פרק 6, סעיף 4. תרגום ר. פרנק, מהדורת אקדמון 2001, עמ' 109
  18. ^ על פי מאמרה של רבקה פישמן-דוקר, מרד בר-כוכבא במקורות נוצריים, בתוך: מרד בר-כוכבא - מחקרים חדשים, ירושלים תשמ"ח, עמ' 234–235
  19. ^ 1 2 M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CXXII. Cassius Dio, p. 401
  20. ^ יעקב משורר, מטמון המטבעות בהר חברון, בתוך: מרד בר-כוכבא, ירושלים 1980, עמ' 69-70
  21. ^ אריה קינדלר, האם נוסדה איליה קפיטולינה לפני מלחמת בר כוכבא או אחריה? שתי הוכחות נומיסמאטיות; בתוך: חידושים בחקר מרד בר-כוכבא, רמת גן 2001, עמ' 5–9
  22. ^   מבנה העיר העתיקה בתקופה הרומית והביזנטית, סרטון באתר יוטיוב מבית היוצר של תמר הירדני
  23. ^ Yoram Tsafrir, "Numismatics and the Foundation of Aelia Capitolina – A Critical Review, in: The Bar Kokhba War Reconsidered, P. Schafer (ed.), Tubingen 2003, pp. 31-36
  24. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism vol. II, The Israel Academy of Sciences and Humanities, Jerusalem 1980, pp. 612-621.
  25. ^ ההיסטוריה אוגוסטה, חיי אדריאנוס, פרק 14, סעיף 2 (תרגום דוד גולן)
  26. ^ בנימין איזק, עמדות הרומאים כלפי היהודים והיהדות, ציון, סו, (2001), עמ' 63–64. הוא מצטט בהקשר זה סופרים שונים, כמו סטראבון, טקיטוס ופטרוניוס.
  27. ^ פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, פרק 5 מילה, תיעוב המילה, עמ' 154
  28. ^ Aharon Oppenheimer, "The Ban on Circumcision as a Cause of the Revolt: A reconsideration" in Peter Schäfer, The Bar Kokhba war reconsidered, עמ' 55. אופנהיימר מביא כעדות לפקפוק ב"היסטוריה אוגוסטה" חוקרים כמומסן וסיים. על הדעות הקדומות בהן החזיק כותב החיבור מובאים עיוניהם של חוקרים נוספים.
  29. ^ בנימין איזק, עמדות הרומאים כלפי היהודים והיהדות, ציון, סו, (2001), עמ' 63–64. מציין אף שה"היסטוריה אוגוסטה" שטוענת כי "משום שאסרו עליהם לפגוע באיברי המין" מעיבה על אמינותה כמקור היסטורי.
  30. ^ "שיטה זו, שמקיימת את גזירת איסור המילה מלפני המרד, ולא לאחריו כעונש – יש לנו לנקוט בה...ובכן שתי הגזרות הללו: בנין איליה ואיסור המילה נגזרו לפני המלחמה", ג' אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ב, תל אביב 1977, עמ' 10–13.
  31. ^ א' מרי סמולווד, החקיקה של אדריאנוס ושל אנטונינוס פיוס לאיסור המילה, בתוך: LATOMUS, 18 (1959), PP. 334-347. 20 (1961), PP. 93-96
  32. ^ "בצו של פיוס האלוהי הותר ליהודים למול את בניהם בלבד. מי שיעשה זו בבן דת אחרת, ייענש בעונש המסרס", (מודסטינוס, ספר 6 של הירגולה)
  33. ^ "רבי אליעזר אומר: אם לא הביא כלי מערב שבת, מביאו בשבת מגולה; בסכנה מכסהו על פי עדים", (משנה, מסכת שבת, פרק י"ט, משנה א'). "המושך צריך שימול. ר' יהודה אומר: משוך לא ימול, המשיך מפני שהוא מסוכן. אמרו לו: הרבה מלו בימי בר כוזבא, והיו להם בנים ולא מתו", (תוספתא, שבת, טו, ט)
  34. ^ Aharon Oppenheimer, "The Ban on Circumcision as a Cause of the Bar Kokhba Revolt", Studiesin Aggadah, Targum and Jewish Liturgy, in Memory of Joseph Heinmann, eds. J.J. Petuchowsky and E. Fleischer. Magnes Press, Jerusalem 1981. Pp. 88-89
  35. ^ דוד פלוסר, מרד בר כוכבא ותוצאותיו, מחניים נט. בצלאל לנדוי, מלחמת בר כוכבא בראי הדורות, מחניים נ"ט תשכ"א
  36. ^ מרדכי א' ראבילו, "גזרת המילה כאחד הגורמים למרד בר-כוכבא", בתוך: מרד בר-כוכבא: מחקרים חדשים, (עורכים: אהרן אופנהיימר ואוריאל רפפורט), הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"ד 1948, עמ' 29–30
  37. ^ W. den Boer, Religion and Literature in Hadrian's Policy", Mnemosyne VIII (1955), Brill, The Netherland. Pp. 123-144
  38. ^ היסטוריה אוגוסטה, חיי אדריאנוס, פרק 14, סעיפים 5–6: "את אנטינואוס שלו, בעודו מפליג על הנילוס, איבד; וכמו אשה אותו ביכה. בעניין זה השמועות הן שונות. בעוד שאחדים טענו, כי אנטינואוס הקריב עצמו למען הדריאנוס, טענו אחרים כי על שום מה שגם יופיו של אנטינואוס הצביע וגם תאותנותו הגדולה מדי של הדריאנוס". בתרגום דוד גולן, עמ' 60, הערה 129: אנטינואוס היה "צעיר יפה תואר מביתיניה שבאסיה הקטנה. להנצחת זכרו ייסד הדריאנוס בסמוך למקום אובדנו עיר בשם אנטינואופוליס (אנ') (כיום שייח עבאדי) במצרים התחתונה".
  39. ^ Emil Schurer, The History of the Jewish People in the Age of Jesus Christ, vol. I, T&T Clark Edinburgh 1973, pp. 123-144
  40. ^ ג' אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ב, תל אביב 1976, עמ' 13-15
  41. ^ ב' איזק, מושבות רומיות ביהודה – ייסודה של איליה קפיטולינה, בתוך: פרקים בתולדות ירושלים בימי הבית השני, ספר זיכרון לא' שליט, ירושלים 1981, עמ' 352–360
  42. ^ מנחם מור, מרד בר כוכבא, עוצמתו והיקפו, ירושלים, 1991.
  43. ^ מור מסתמך על מקור תלמודי שלדעת החוקרים, אמינותו מוטלת בספק, שאולי מעיד על תסיסה מרדנית ביהודה בתקופה מוקדמת יותר (בראשית רבה, סד, ט)
  44. ^ 1 2 3 חנן אריאל, בר כוכבא ובר יוחאי, באתר האקדמיה ללשון העברית
  45. ^ אוסביוס, תולדות הכנסייה, ספר ד, פרק 6, סעיף 2. תרגום ר. פרנק, מהדורת אקדמון 2001, עמ' 108
  46. ^ יוסטינוס מרטיר, האפולוגטיקה הראשונה (אנ'), פרק 31; אוסביוס, תולדות הכנסייה, ספר ד, פרק 8, סעיף 4.
  47. ^ 1 2 יגאל ידין, החיפושים אחר בר-כוכבא, עמ' 28–29.
  48. ^ יגאל ידין, החיפושים אחר בר-כוכבא, עמ' 122, 124, 126–128.
  49. ^ יגאל ידין, החיפושים אחר בר-כוכבא, עמ' 124, 132–133.
  50. ^ יגאל ידין, החיפושים אחר בר-כוכבא, עמ' 175–182.
  51. ^ כפי שנמצא בתעודות במערות: יהונתן בן מַחֲנַיִם, וישוע בר תַּדְמֹרַיָּה
  52. ^ ספר דברי הימים א', פרק ד', פסוק כ"ב.
  53. ^ 1 2 תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה ה'
  54. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ז, עמוד ב'
  55. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה ה' (דפוס וילנא: דף כ"ד, עמוד א'); איכה רבה, פרשה ב', פסקה ד'
  56. ^ אודות "הדרישות המתבקשות" ממנהיג יהודי פוטנציאלי ראו: א' אופנהיימר, "משיחיותו של בר כוכבא", בתוך: משיחיות ואסכטולוגיה, צ' ברס (עורך), ירושלים: החברה ההיסטורית הישראלית, תשמ"ד, עמ' 157
  57. ^ מרדכי גיחון, ‏ההבט הצבאי של מרד בר כוכבא על-פי חקר מערכות המסתור, קתדרה תשמ"ג עמ' 30-42
  58. ^ עמוס קלונר, ‏מערכות המסתור בשפלת יהודה, קתדרה תשמ"ג עמ' 6
  59. ^ אהרון אופנהיימר, ‏מערכות המסתור בשפלת יהודה לאור המקורות, קתדרה תשמ"ג עמ' 24-29.
  60. ^ אהרן אופנהיימר, משה דוד הר, היישוב היהודי בגליל בתקופת יבנה ומרד בר-כוכבא, באתר יב"צ
  61. ^ "אדריאנוס שחיק עצמות הושיב שלש משמרות חדא בחמתא וחדא בכפר לקיטיא וחדא בבית אל דיהוד. אמר דערוק מן הבא יתצד מן הכא, ודערוק מן הכא יתצד מן הכא" (איכה רבה, פרשה א', פסקה כ"ה.)
  62. ^ "שני אחים הוון בכפר חריבה והוון רומין אזלין ומקטלין לון" (תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה ה', סט ע"א).
    "א"ר יוחנן: שמונים אלף זוג של תוקעי קרנות היו מקיפין את ביתר. וכל אחד ואחר היה ממונה על כמה חילות. והיה שם בן כוזבה והיו לו מאתים אלף מטיפי אצבע" (תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה ו', סח ע"ד)
  63. ^ 31°43′50″N 35°08′06″E / 31.730482°N 35.135036°E / 31.730482; 35.135036
  64. ^ "[בעשרין לש]בט שנת שת[ים] לגאלת [י]שראל על יד שמעון בן כ[וס]בא נסיא [יש]ראל במחנה שיושב בהרודיס... אני מרצוני [ח]כרת המך היום את העפר שהוא ש לי בח<כ>רתי בעיר נחש..." (DJD, II, p. 131)
    "שמעון ליהודה בר מנשה לקריית ערביה שלחת לך תרי חמרין..." (P. Yadin 57)
    "משמעון בר כוסבא לאנשי עינגדי..." (P. Yadin 49)
    "שמעון בר כוסבא הנסי על ישראל. ליהונתן ולמסבלה סלם... וכול גבר תקועי די ישתכח לותכן..." (P. Yadin 54)
  65. ^ "תניא א"ר יוסי: אני ראיתי צפורי בשלוותה, והיו בה מאה ושמונים אלף שווקים של מוכרי ציקי קדירה" (=התבשיל השרוף שבתחתית הסיר), (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ע"ה, עמוד ב')
  66. ^ "מאימתי פורשין משבילין שבשדות, עד שתרד רביעה שנייה. אמר ר' יוסי: במי דברים אמורים? בזמן שהשנים כתקנן, עכשיו שנתקנסו שנים, אפי' לא ירד אלא גשם אחד בלבד צריך להלך", (תוספתא, שביעית ז, יח)
  67. ^ "ר' יוסי אומר: אין שכחה לזתים. אמר ר' שמעון בן יקים: לא אמר ר' יוסי אלא בראשונה שלא היו הזתים מצוין. שבא אדריינוס הרשע והחריב את כל הארץ. אבל עכשיו שהזתים מצוין יש להן שכחה", (תלמוד ירושלמי, מסכת פאה, פרק ז', הלכה א' (דפוס וילנא: דף כ', עמוד א'))
  68. ^ מ' מור, מרד בר כוכבא – עוצמתו והיקפו, ירושלים 1991, עמ' 109-110.
  69. ^ יובל שחר, "מערכות המסתור בגליל – הממצא, פרישתו הגאוגרפית ומשמעותו ההיסטורית", בתוך: חנן אשל ובועז זיסו (עורכים), חידושים בחקר מרד בר כוכבא, רמת גן 2001 עמ' 90–92.
  70. ^ אריה קינדלר, מטבעות ערי ארץ-ישראל ומלחמת בר-כוכבא, באתר יב"צ
  71. ^ אהרון אופנהיימר, שם
  72. ^ משה דוד הר, שם
  73. ^ גדליהו אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, 1970, עמ' 24–26
  74. ^ ש' יבין, מלחמת בר כוכבא, בתוך: ספר יהושע השומרוני, ירושלים 1957, עמ' 176-178.
  75. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת יבמות, פרק ח', הלכה ג', ט ע"ד; דברים רבה, פרשה ב', פסקה ל"ג
  76. ^ עדה ירדני, אוסף תעודות ארמיות, עבריות ונבטיות ממדבר יהודה וחומר קרוב, ירושלים, 2000, חלק 1, עמ' 67-73; חלק 2, עמ' 33-5
  77. ^ ידין יגאל , ברושי מגן, קמרון אלישע, ‏שטר של מכירת בית בכפר ברו מימי בר-כוכבא 1986, קתדרה עמ' 201-213.
  78. ^ תיאורים אגדיים של המעיינות החמים הללו מופיעים בכתבי יוסף בן מתתיהו המכנה את המעיינות "בארס". כשיוספוס מספר על הקרבות האחרונים של המרד הגדול, לאחר חורבנה של ירושלים, הוא מתאר בהרחבה את נפילת מבצר מכוור שעל הגדה המזרחית של ים המלח, תוך כדי כך הוא מקדיש פרק שלם לנפלאותיה של בערא אשר בנחל שמצפון למכוור. יוספוס פביוס, מלחמת היהודים, ז', ו', ג'
  79. ^ המעיינות החמים מוזכרים גם בספרות חז"ל שבה הם נקראים "בערא".אליעזר שמשון רוזנטל, 'בערא', תרביץ, ס (תשנ"א), 325-353
  80. ^ בנוסף היישוב בערא נזכר באונומסטיקון של אוסביוס ובמפת מידבא. ראו: אבי-יונה מיכאל, "מפת מידבא - תרגום ופירוש", אריאל, י"ח (116),1996, עמ' 35-36; ראו גם: אסתי דבורז’צקי, "חמי-המרפא ומטעני הספינות בים המלח לאור מפת מידבא", אריאל, י"ח (116), עמ' 84-85
  81. ^ חנן אשל, "תולדות המחקר וסקירת הממצא במערות המפלט במדבר יהודה", בתוך: מערות המפלט מתקופת בר-כוכבא, (תשנ"ט), עמ' 54
  82. ^ לזיהוי של קוויטיאנוס בכתובת מקיסריה, ראו: Eck, W., "Ein Prokuratorenpaar von Syria Palaestina in P. Berol. 21652", ZPE 123 (1998) 249–255
  83. ^ J. Rea, 'Two legates and a procurator of Syria Palaestina', ZPE 26, 1977, 218–222
  84. ^ Eck, Werner, “Der Bar Kokhba Aufstand der kaiserliche Fiscus und die Veteranenversorgung,” SCI 19 (2000), pp. 139-148
  85. ^ נחום שגיב, היישוב היהודי בפראיה (עבר הירדן) בתקופות ההלניסטית והרומית: הנתונים ההיסטוריים והממצא הארכאולוגי, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ד (2003)
  86. ^ חנן אשל, '"חרבה ביתר ונחרשה העיר": ירושלים, אליה קפיטולינה ומרד בר כוכבא', עמ' 23-25
  87. ^ ד"ר שמואל אברמסקי, מרד בר כוכבא לאור הגלויים האחרונים, מחניים נ"ט תשכ"א
  88. ^ יהושע זלוטניק, "סוגיית כיבוש ירושלים על ידי מורדי בר כוכבא", באתר החברה הנומיסמטית לישראל
  89. ^ אשל חנן וזיסו בועז, "מטבעות מרד בר כוכבא - עדכון גאוגרפי: מה נתחדש בעשרים השנים האחרונות (1980-2000)", בתוך: ח´ אשל וב´ זיסו (עורכים), חידושים בחקר מרד בר כוכבא, רמת גן, 2001, עמ' 25.
  90. ^ חנן אשל, '"חרבה ביתר ונחרשה העיר" : ירושלים, אליה קפיטולינה ומרד בר כוכבא', עמ' 25
  91. ^ Yehoshua Zlotnik, 'Coin Finds and the Question of the Conquest of Jerusalem by Bar Kokhba', INR (Israel Numismatic Research) 3, 2008, pp. 137-146
  92. ^ למשל:Martin Goodman‏, Religious Variety and the Temple in the Late Second Temple Period and its Aftermath, Journal of Jewish Studies 60.2 ,Autumn 2009.
  93. ^ מנחם מור, The Second Jewish Revolt- The Bar Kokhba War, עמ' 427-429
  94. ^ Peter Schafer, "Bar Kokhba and the Rabbis", in: Petter Schafer (ed.), The Bar Kokhba War Reconsidered, Tubingen 2003, pp. 1-22
  95. ^ א' אופנהיימר וב' איזק, "תולדות המחקר של מרד בר-כוכבא", בתוך: ע' קלונר, י' טפר (עורכים), מערכות המסתור בשפלת יהודה, תל אביב 1987, עמ' 409.
  96. ^ Michael L. Satlow, Creating Judaism: History, Tradition, Practice, Columbia University Press, 2006. עמ' 120
  97. ^ יש המפרשים שההריגה המדוברת איננה ממשית אלא מטפורית, כפי שנהוג לומר היום "קטל אותו", כלומר שהתייחסו אליו בבוז
  98. ^ י' אפרון, "מלחמת בר כוכבא לאור המסורת התלמודית – הארצישראלית כנגד הבבלית", בתוך: א' אופנהיימר, א' רפפורט (עורכים), מרד בר-כוכבא - מחקרים חדשים, ירושלים 1984, עמ'47, 76; גם פטר שפר מתייחס לעדות זו כעדות לא משמעותית ולא תורמת דבר לחקר דמותו של בר כוכבא וקשריו עם החכמים: Peter Schafer, "Bar Kokhba and the Rabbis", in: Petter Schafer (ed.), The Bar Kokhba War Reconsidered, Tubingen 2003, pp. 5
  99. ^ ספר במדבר, פרק כ"ד, פסוק י"ז
  100. ^ מנחם מור, מרד בר־כוכבא – עוצמתו והיקפו, יד יצחק בן צבי, ירושלים תשנ"ב (1991), עמ' 218.
  101. ^ "זה הרב דרכו להיות סומך על ירושלמי" - (ראב"ד, הלכות ק"ש פ"ג ה"ו) "ובפרט שהרמב"ם תמיד נוטה אחר הירושלמי." (הגר"א, ביאור לשולחן ערוך, באו"ח, סימן רל"ה סעיף ג')
  102. ^ י' אפרון, "מלחמת בר כוכבא לאור המסורת התלמודית – הארצישראלית כנגד הבבלית", בתוך: א' אופנהיימר, א' רפפורט (עורכים), מרד בר-כוכבא - מחקרים חדשים, ירושלים 1984, עמ' 47
  103. ^ שמואל א, כד: 6, 10; כו: 16; שמואל ב', א: 14, 16, 21; יט: 22; כג: 1
  104. ^ א' אופנהיימר, "משיחיותו של בר כוכבא", בתוך: משיחיות ואסכטולוגיה, צ' ברס (עורך), החברה ההיסטורית הישראלית, ירושלים תשמ"ד, עמ' 156;
  105. ^ י' אפרון, "מלחמת בר כוכבא לאור המסורת התלמודית – הארצישראלית כנגד הבבלית", בתוך: א' אופנהיימר, א' רפפורט (עורכים), מרד בר-כוכבא - מחקרים חדשים, ירושלים 1984, עמ' 54–56
  106. ^ 1 2 תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה ה' (דפוס וילנא: דף כ"ד, עמוד א')
  107. ^ א' אופנהיימר, "בר כוכבא וקיום מצוות", בתוך: א' אופנהיימר, א' רפפורט (עורכים), מרד בר-כוכבא - מחקרים חדשים, ירושלים 1984, עמ' 140–146
  108. ^ א' אופנהיימר, "בר כוכבא וקיום מצוות", בתוך: א' אופנהיימר, א' רפפורט (עורכים), מרד בר-כוכבא- מחקרים חדשים, ירושלים 1984, עמ' 143
  109. ^ Peter Schafer, "Bar Kokhba and the Rabbis", in: Petter Schafer (ed.), The Bar Kokhba War Reconsidered, Tubingen 2003, pp. 21
  110. ^ דוד גודבלאט, ‏בר כוכבא נשיא ישראל ומעמדו בראש האומה לאור המקורות – תמיכת התנאים או השפעת הכוהנים, קתדרה תשמ"ד עמ' 6–12
  111. ^ א' אופנהיימר, "משיחיותו של בר כוכבא", בתוך: משיחיות ואסכטולוגיה, צ' ברס (עורך), ירושלים: החברה ההיסטורית הישראלית, תשמ"ד, עמ' 155
  112. ^ ישראל בן-שלום, אהרון אופנהיימר דוד גולדבלאט, ‏בר כוכבא נשיא ישראל ומעמדו בראש האומה לאור המקורות - מעמדו של בר כוכבא כראש האומה ותמיכת החכמים במרד, קתדרה תשמ"ד ע"מ 21
  113. ^ בבלי, יבמות ס"ב ב. קהלת רבה, פרשה י"א סעיף י'. מדרש בראשית רבה, פרשה ס"ה סעיף ג'
  114. ^ חיים ליכט,על מותם של תלמידי רבי עקיבא, באתר מט"ח
  115. ^ איגרת רב שרירא גאון מהדורת לוין, עמ' 13
  116. ^ יעקב נחום אפשטיין, מבוא לספרות האמוראים, מאגנס ודביר, תשכ"ג, עמ' 610-615
  117. ^ תרגום הרב יוסף קאפח, ירושלים תשמ"א, עמ' רג.
  118. ^ הרב נחום אליעזר רבינוביץ' בפירושו יד פשוטה על משנה תורה לרמב"ם, ירושלים תשע"א, הלכות מלכים ומלחמות, עמ' תרפה.
  119. ^ "נראים הדברים שיש לקבל כעובדה היסטורית כי תלמידיו של ר"ע מתו רובם ככולם בפורענות בימי מרד בר-כוכבא." (רבי עקיבא בן יוסף, חייו ומשנתו, ספרית דורות, 1970, עמ' 27–28)
  120. ^ "קרוב לוודאי שהמעשה במותם של עשרים וארבעת אלפי התלמידים של רב-עקיבא אינו עוסק בתלמידים במובן הרגיל של המילה – אין איש מקרב חכמים שהיו לו תלמידים כה רבים – אלא בלוחמים שהשתתפו במרד בהתאם לקריאתו של רבי עקיבא." (מרד בר-כוכבא (עורך אהרון אופנהיימר), מרכז זלמן שזר, תש"ם, ע' 15)
  121. ^ "שאין זה כמובן מן הנמנע, שהמדובר הוא בהשמדתם של תלמידים בזמן המרד" (בר-כוכבא נשיא ישראל, הוצאת מסדה, 1961, עמ' 134-133)
  122. ^ האבלות בימי הספירה על מות תלמידי רבי עקיבא, באתר דעת
  123. ^ "אלא שכל עצמה של המסורת מלמדתנו, לאחר העיון, שמיתתם של תלמידי ר"ע ה'ראשונים' אירעה לפני מלחמת בר-כוכבא". (גדליה אלון, תולדות היהודים בא"י בתקופת המשנה והתלמוד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"א, חלק ב', עמ' 43–44)
  124. ^ ראו עוד: הרב שמואל ישמח, האם תלמידי רבי עקיבא מתו במרד בר כוכבא, אסיף, שנה ד, תשעז, איגוד ישיבות ההסדר, עמ' 61–86, באתר ספריית אסיף
  125. ^ דוד פלוסר, מרד בר כוכבא ותוצאותיו, מחניים נ"ט תשכ"א
  126. ^ על בר כוכבא הוא כותב "איש רצחן וליסטים, שעלה בידו לגנוב את דעת היהודים". והוא אף הצדיק את הטבח הגדול שנעשה ביהודים, בניהם וטפם, בשל טירוף הדעת שאחז בהם.
  127. ^ יוסטינוס אצל אוסביוס, תולדות הכנסייה, ספר 4, פרק 8, פסקה 4 (תרגום: יגאל ידין, החיפושים אחר בר-כוכבא, עמ' 257)
  128. ^ הנוסח הלטיני הכרוניקון של אוסביוס, כפי שנשתמר בכרוניקון של הירונימוס, שנת 17 להדריינוס (שנת 133) (תרגום: יגאל ידין, החיפושים אחר בר-כוכבא, עמ' 258)
  129. ^ ראו אוסביוס מקיסריה בדברי הימים שלו (Chronicon), שהועתק לשפה הלטינית על ידי הירונימוס (בערך אדריאנוס). וכן ר' יוסי בר' חלפתא בספרו סדר עולם, שנכתב במאה ה-2 לספירה, שם נכתב בפרק ל': "מפולמוס של טיטוס עד מלחמת בן כוזיבא ט"ז שנה, ומלחמות בן כוזיבא ב' שנים ומחצה". השם "טיטוס" מתייחס לשמו המלא של הקיסר אדריאנוס, כפי שהופיע בכתובות אבן שונות, כלומר: "טיטו[ס] איל[יו] הדריאנו".K. Bieberstein, H. Bloedhorn, Jerusalem. Grundzüge der Baugeschichte vom Chalkolithikum bis zur Frühzeit der ormanischen Herrschaft, Bd. III Wiesbaden 1994, pp. 148 -ff
  130. ^ אף על פי שמספר חוקרים טוענים כי מדובר בתחילתה המסורתית של השנה היהודית בחודש ניסן, כלומר, באביב 132. בהתבסס על שני מסמכים מתוארכים, האחד מעבר הירדן והשני מעין גדי, פ. ידין 27 עולה כי באוגוסט 132 יהודים בעבר הירדן טרם נמלטו לעין גדי. פ. ידין 42 המתוארך מ"ראשון באייר, השנה הראשונה לגאולת ישראל בידי שמעון בן כוזיבא," הוא המסמך המוקדם ביותר ששרד ואשר מתוארך בקשר למרד. טען חנן אשל כי יש לתארך את השנה הראשונה מתחילתו של משטר בר כוכבא – במהלך קיץ 132 – או מתשרי, כלומר – סתיו 132. אשל חנן, ‏המניין שנהג ביהודה במהלך מרד בר כוכבא, קתדרה 2003
  131. ^ המסמכים, מור. 30 ומור. 22, תוארכו בעבר לשנת ארבע למרד בר כוכבא, למעשה נכתבו בזמן המרד הגדול, ראו: אשל חנן, 'ארבע תעודות מוואדי מורבעאת ושאלת השתלטותם של המורדים על ירושלים במהלך מרד בר-כוכבא', מערות המפלט מתקופת בר-כוכבא (תשנט) 233-239, 1998
  132. ^ דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 69, פרק 12, סעיף 3 (תרגום מתוך: יגאל ידין, החיפושים אחר בר-כוכבא, עמ' 257)
  133. ^ מרדכי גיחון, ההבט הצבאי של מרד בר-כוכבא על-פי חקר מערכות המסתור, באתר יב"צ
  134. ^ נפוס מונה לקונסול בשנת 134, כנראה כדי שיוכל לקבל את האורנאמנטה טריומפאליה (ornamenta triumphalia), שניתן רק למפקדי פרובינקיות קונסולריות. הענקת עיטור זה והישארותו בתפקיד של הטריוס נפוס גם לאחר שנת 134/5, שבמצב רגיל היה מוחלף לפני כן, מוכיחה כי נפוס השתתף בדיכוי המרד כמעט לכל אורכו.
  135. ^ למידע על היעלמותו של הלגיון ה-22 מסדר הכוחות של הצבא הרומאי ראו: קפי לורנס, 'גורלו של הלגיון ה-XXII דיאוטראיאנה', קתדרה 50, 1988, עמ' 49–58. ; L. J. F. Keppie, 'The history and disappearance of the Legion XXII Deiotariana', in A. Kasher et al. (eds), Greece and Rome in Eretz Israel: Collected Essays (1989) ; ולדעה מנוגדת ראו: M. Mor, 'Two legions - the same fate? (the disappearance of the Legions IX Hispana and XXII Deiotariana)', ZPE 62 (1986)
  136. ^ יגאל ידין, החיפושים אחר בר-כוכבא, עמ' 126. ראו גם עמ' 131–133: "איליאנוס" וכו'.
  137. ^ M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CXXII. Cassius Dio, p. 404
  138. ^ יהושע זלוטניק, סוגיית כיבוש ירושלים על ידי מורדי בר כוכבא, 2006
  139. ^ קציעה אביאלי-טביביאן, מפת המרד, באתר מט"ח, 2008
  140. ^ אהרון אופנהיימר (בשם בצלאל בר-כוכבא), ארץ ישראל, מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי
  141. ^ יש סוברים שמעמדו היה נשיא וראש הצבא במתכונת של המנהיגים החשמונאים (גדליהו), ויש הסוברים שקיבל מעמד של מלך. על פי חז"ל: "מלכות בן כוזיבא" ו"מלכא משיחא". במקורות גם נשיא שהיה כינויו מכונה מלך, וכך גם ברמב"ם. (אופנהיימר)
  142. ^ לקריירה של יוליוס סוורוס: A. R. Birley, The Fasti of Roman Britain (1981) pp. 106-109 ; וגם: E. Dabrowa, The Governors of Roman Syria from Augustus to Septimius Severus, pp 94-96. ; ליחידות העזר שהיו תחת פיקודו, ראו: P. Weiß, 'Neue Militärdiplome für den Exercitus von Britannia', ZPE 156 (2006), pp. 245-251. בעיקר עמ' 250
  143. ^ לזמן הגעתו של יוליוס סוורוס, ראו: אפלבאום שמעון, "טיניוס רופוס ויוליוס סוורוס", בתוך: מרד בר-כוכבא - מחקרים חדשים, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1984, עמ' 147-152
  144. ^ חלק מהחוקרים נצמדו לכל הוכחה אפיגרפית של השתתפות הלגיונות במלואם בלוחמה; אחרים ראו כי הוכחה אפיגרפית מצביעה על כך שרק חלק מהלגיונות השתתפו במרד. לגישה המקסימליסטית, ראו: Applebaum, Prolegomena, 25-7, 44-9. לגישה המינימליסטית ראו: מנחם מור, הצבא הרומי בפרובינקיה יודיאה בשנים 132–135 לסה"נ, יוון ורומא בארץ-ישראל, 1989, עמ' 98–130
  145. ^ בר כוכבא- האם מנהיג נחוש יכול לנצח מעצמה? אהרן הורביץ
  146. ^ נתן שור, "תולדות ארץ ישראל" בהוצאות דביר, עמ' 144
  147. ^ אוסביוס, תולדות הכנסייה, ספר ד, פרק 6, סעיף 1. תרגום ר. פרנק, מהדורת אקדמון 2001, עמ' 108
  148. ^ M. Kochavi, "The Survey in the Land of Judah," in M. Kochavi (ed.), Judaea, Samaria and the Golan (Jerusalem, 1972), pp. 24-6, 37, 38, 40-1.
  149. ^ את הביטוי כרכום יש לתרגם מלשון גדר של מחנה צבאי, אהרון אופנהיימר (בשם בצלאל בר-כוכבא), ארץ ישראל, מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, עמ' 67
  150. ^ C. Clermont-Ganneau, Archaeological researches in Palestine during the years 1873-74, London 1899, p.263-270
  151. ^ A. Schulten, Beth-Ter, ZDPV 56 (1933), pp. 180-4 ; E. Zickermann, Chirbet el-jehud (bettir), ZDPV 29, (1906), pp. 51-72
  152. ^ 1 2 3 אוסביוס, תולדות הכנסייה, ספר ד, פרק 6, סעיף 3. תרגום ר. פרנק, מהדורת אקדמון 2001, עמ' 108.
  153. ^ In Zachariam, II, 8, 18-19
  154. ^ משנה, מסכת תענית, פרק ד', משנה ו'
  155. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה ד'.
  156. ^ "כאשר ראשו הובא לפני אדריינוס ראו שנחש היה כרוך על צווארו" (מדרש איכה רבה, פרשה ב' ה', בירושלמי היה נחש כרוך על גופו, ובניגוד להם בבבלי גיטין (נ"ז א') מסופר כי כאשר הלך לשירותים נחש הכישו בבני מעיו. ואולי יש בבבלי מגמת זלזול בבר כוכבא לעומת המקורות הארץ ישראליים
  157. ^ הירונימוס, In Isaiam 2.15
  158. ^ אשל חנן ודוד עמית (עורכים), מערות המפלט מתקופת בר-כוכבא, 1998, ראו גם: פורת, רועי, '"מערות הרומח" - מכלול מערות מפלט בר-כוכבאיות בין ואדי מורבעאת לעין-גדי', מחקרי יהודה ושומרון יא (תשסב) 91-102. ; פורת, רועי, 'ממצאים מתקופת מרד בר-כוכבא משני מכלולי מערות בין ואדי מורבעאת לעין-גדי', מחקרי יהודה ושומרון יב (תשסג) 163-174, 2003. ; פורת, רועי, 'ממצאים מתקופת מרד בר-כוכבא מארבע מערות בין ואדי מורבעאת לעין-גדי', מחקרי יהודה ושומרון יג (תשסד) 79-116, 2004. ; פורת, רועי, 'מערות מפלט מתקופת מרד בר-כוכבא במצוקי נחל ערוגות', מחקרי יהודה ושומרון טו (תשסו) 107-132. ; פורת, רועי, 'שרידים מימי המרידות ברומאים ממערות באזור נחל קדרון תחתון', מחקרי יהודה ושומרון טז (תשסז) 231-264, 2007.
  159. ^ מערות המפלט מתקופת מרד בר כוכבא, לאור המחקר המחודש במדבר יהודה, המחלקה לגאוגרפיה, באתר האוניברסיטה העברית, 2001-2006(הקישור אינו פעיל, 30.4.2020)
  160. ^ איכה רבה א מה, באתר דעת, המקור בארמית, גרסה מתורגמת ניתן למצוא במאמר מתוך הספרייה הווירטואלית של מטח
  161. ^ כסלו מרדכי והרטמן ענת, "שרידי מזון של יושבי מערות כתף יריחו בסופו של מרד בר כוכבא", מערות המפלט מתקופת בר-כוכבא (תשנט), עמ' 153–158
  162. ^ Eck, "Bar Kokhba Revolt," 87-8.
  163. ^ Taylor, J. E. (15 בנובמבר 2012). The Essenes, the Scrolls, and the Dead Sea. Oxford University Press. ISBN 9780199554485. {{cite book}}: (עזרה)
  164. ^ 1 2 Mor, Menahem (2016-04-18). The Second Jewish Revolt. BRILL. pp. 483–484. doi:10.1163/9789004314634. ISBN 978-90-04-31463-4. Land confiscation in Judaea was part of the suppression of the revolt policy of the Romans and punishment for the rebels. But the very claim that the sikarikon laws were annulled for settlement purposes seems to indicate that Jews continued to reside in Judaea even after the Second Revolt. There is no doubt that this area suffered the severest damage from the suppression of the revolt. Settlements in Judaea, such as Herodion and Bethar, had already been destroyed during the course of the revolt, and Jews were expelled from the districts of Gophna, Herodion, and Aqraba. However, it should not be claimed that the region of Judaea was completely destroyed. Jews continued to live in areas such as Lod (Lydda), south of the Hebron Mountain, and the coastal regions. In other areas of the Land of Israel that did not have any direct connection with the Second Revolt, no settlement changes can be identified as resulting from it.
  165. ^ השוואת המדיניות המנהלית בפרובינקיה יודיאה לפרובינקיות אחרות, באתר אימגו(הקישור אינו פעיל, 30.4.2020)
  166. ^ דיו קסיוס, תולדות הרומאים, ספר סט, 14, סעיפים 3-1
  167. ^ אבשלום לניאדו, עבר ללא מחקר: היהודים בשלטון רומא, לפי ספרו של ש. זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי" (2008), קתרסיס 13, תש"ע, עמ' 73, ובהערה 36
  168. ^ H. Eshel, The bar kochba revolt, The cambridge history of judaism IV, Cambridge 2006 (p. 125)
  169. ^ בועז זיסו, היישוב הכפרי ביהודה משלהי תקופת הבית השני עד ימי מרד בר - כוכבא - עבודת דוקטורט, אוניברסיטת בר-אילן 2002
  170. ^ Chronicon Paschale, ed. L. Dindrof, I, Bonn 1832. (p. 474)
  171. ^ הערכתו של ויליאם האריס. Harris, Towards a study of roman slave trade (p. 122)
  172. ^ יוסטינוס מרטיר, דיאלוג עם טריפון היהודי, פרק 110, פסקה 6. (תרגום ד' רוקח, ירושלים תשס"ה, עמוד 258). וראו: אבשלום לניאדו, עבר ללא מחקר: היהודים בשלטון רומא, לפי ספרו של ש. זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי?" (2008), קתרסיס 13, תש"ע, עמ' 72, ובהערה 35
  173. ^ אבשלום לניאדו, עבר ללא מחקר: היהודים בשלטון רומא, לפי ספרו של ש. זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי" (2008), קתרסיס 13, תש"ע, עמ' 73-74
  174. ^ Klein, E. (2010), “The Origins of the Rural Settlers in Judean Mountains and Foothills during the Late Roman Period”, In: E. Baruch., A. Levy-Reifer and A. Faust (eds.), New Studies on Jerusalem, Vol. 16, Ramat-Gan, pp. 321-350 (Hebrew).
  175. ^ קליין, א' (2011). היבטים בתרבות החומרית של יהודה הכפרית בתקופה הרומית המאוחרת (135–324 לסה"נ). עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן. עמ' 314–315. (Hebrew)
  176. ^ W. Eck, ' The Bar Kokhba Revolt: The Roman Point of View', pp. 88-89
  177. ^ נתן שור, "תולדות ארץ ישראל" בהוצאות דביר, עמ' 145
  178. ^ משה דוד הר, "גזרות השמד וקידוש השם בימי הדריינוס", בתוך: מרד בר-כוכבא, מקראה (עורכת: רבקה ניר), האוניברסיטה הפתוחה, ספטמבר 2009, עמ' 503.
  179. ^ ג. אלון, "מלחמת בר-כוכבא", בתוך: מרד בר-כוכבא, לקט מאמרים (עורך: אהרון אופנהיימר), ירושלים: מרכז זלמן שזר, ינואר 2007, עמ' 52
  180. ^ פטר שפר, The History of the Jews in the Greco-Roman World: The Jews of Palestine from Alexander the Great to the Arab Conquest, Routledge, 2003. עמ' 159–160
  181. ^ and Eck, "Bar Kokhba Revolt," 87 n. 92
  182. ^ W. Eck, 'Kaiserliche Imperatorenakklamation und ornamenta triumphalia', ZPE 124 (1999) 223–227
  183. ^ W. Eck and G. Foerster, "Ein Triumphbogen fur Hadrian im Tal von Beth Shan bei Tel Shalem,"JRA 12 1999, pp. 294-313
  184. ^ CIL VI 40524=CIL VI 974, וגם: ראו: Werner Eck, 'Hadrian, the Bar Kokhba Revolt…' pp. 162-163
  185. ^ ראו: Werner Eck, 'Hadrian, the Bar Kokhba Revolt…', 163
  186. ^ Fronto, De Bello Parthico, 2; M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CVI. Fronto, pp. 176–177
  187. ^ David Goodblatt, 'The political and social history of the Jewish community in the Land of Israel,' in William David Davies, Louis Finkelstein, Steven T. Katz (eds.) The Cambridge History of Judaism: Volume 4, The Late Roman-Rabbinic Period, Cambridge University Press, 2006 pp.404-430, p.406.
  188. ^ Edward Kessler (2010). An Introduction to Jewish-Christian Relations. Cambridge University Press. p. 72. ISBN 978-0-521-70562-2.
  189. ^ Ehrlich, Michael (2022). The Islamization of the Holy Land, 634–1800. Leeds, UK: Arc Humanities Press. pp. 3–4. ISBN 978-1-64189-222-3. OCLC 1302180905.
  190. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י"ג, עמוד ב'
  191. ^ "אמרו: אי שמים לא אחים אנחנו? לא בני אב אחד אנחנו? לא בני אם אחת אנחנו? מה נשתנינו מכל אומה ולשון, שאתם גוזרין עלינו גזירות רעות? ובטלום, ואותו היום עשאוהו יום טוב" | תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף י"ח, עמוד א'
  192. ^ שיר השירים רבה, פרשה ב' פסוק ז'
  193. ^ היסטוריה אוגוסטה, חיי אדריאנוס, פרק 5, סעיף 2: ”פרקו עול אותן אומות אשר טראיאנוס בעבר הכניע... מצרים היתה נסערת ממרידות, בליביה ולבסוף בפלאיסטינה ניעורו הלכי רוח מרדניים” (תרגום דוד גולן).



 אירועים ותאריכים על פי המקרא והמסורתספירת הנוצריםמדינת ישראלתחילת הציונות והעליות לפני קום המדינהחשמונאיםבית המקדש הראשוןבית המקדש השניגלות אשור (עשרת השבטים)גירוש ספרד ופורטוגלתקופת השופטיםתקופת המלכיםתקופת הזוגותתנאיםאמוראיםסבוראיםגאוניםראשוניםאחרוניםתקופת בית ראשוןגלות בבלתקופת בית שניסוף תקופת בית שני - מחורבן בית המקדש (שנת ג'תת"ל 70) ועד ולסוף מרד בר כוכבא (שנת ג'תתצ"ה 135)השואהגלות רומיתקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בגלותתקופות של עליה לארץ ישראלתקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בארץ ישראל, עם עצמאות מלאה או חלקיתתקופות בהן היה קיים בית המקדש
היסטוריה של עם ישראל
ג'תתצ"ב - ג'תתצ"ה - מרד בר כוכבא