ריקרדו דריגו

ריקרדו דריגו
Riccardo Drigo

לידה	30 ביוני 1846 פדובה, האימפריה האוסטרית
פטירה	1 באוקטובר 1930 (בגיל 84) פדובה, איטליה
מקום לימודים	קונסרבטוריון ונציה על שם בנדטו מרצ'לו
יצירות ידועות	The Enchanted Forest, Le Réveil de Flore, La Perle, The Magic Flute, The Talisman, Les Millions d'Arlequin

מאסטרו ריקרדו אאוג'ניו דריגו, סנקט פטרבורג 1892

ריקרדו אֶֶאוּגֶֶ'נְיוֹ דְריגוֹ (באיטלקית: Riccardo Eugenio Drigo, ברוסית: Риккардо Эудженьо Дриго) ‏ 30 ביוני 1846 - 1 באוקטובר 1930) היה מלחין איטלקי של מוזיקה לבלט ואופרה איטלקית, מנצח תיאטרון ופסנתרן.

דריגו נודע בעיקר בקריירה הארוכה שלו כקאפלמייסטר ומנהל מוזיקלי של הבלט האימפריאלי של סנקט פטרבורג, רוסיה, בשבילו הלחין מוזיקה ליצירות המקוריות ולהפקות המחודשות של הכוריאוגרפים מריוס פטיפה ולב איבאנוב. דריגו כיהן גם כמנצח ראשי על הפקות אופרה איטלקית של תזמורת תיאטרון מריאינסקי האימפריאלי. במהלך הקריירה שלו בסנקט פטרבורג, ניצח דריגו על הצגות הבכורה וההצגות הסדירות של כמעט כל בלט ואופרה איטלקית שעלו על הבמה הצארית.

דריגו ידוע בה במידה ביצירות באורך מלא שחיבר לבלט ובקטלוג הגדול שלו לתוספות מוזיקה, שנכתבו אד הוק לשילוב ביצירות קיימות. דריגו התפרסם גם בעיבודים של פרטיטורות קיימות, כמו עריכתו בשנת 1895 את הפרטיטורה של צ'ייקובסקי לאגם הברבורים. בלטים רבים שנכתבו למוזיקה של דריגו מבוצעים עד היום, ונחשבים לאבני-פינה ברפרטואר הבלט הקלאסי.

ביוגרפיה

לימודים

ריקרדו אאוג'ניו דריגו נולד בפדובה, איטליה ב-30 ביוני 1846. אביו, סילביו דריגו, היה עורך דין ואמו, בת למשפחת האצולה לופאטי, הייתה פעילה פוליטית. אישד במשפחתו של דריגו לא הצטיין במוזיקה, אבל הוא החל ללמוד נגינה בפסנתר אצל ידיד משפחה, אנטוניו יוריץ' ההונגרי. דריגו התקדם במהירות ובראשית שנות העשרה כבר הגיע לתהילה מקומית כפסנתרן. אביו הרשה לו לצאת ללימודים בקונסרבטוריון היוקרתי של ונציה, שם למד אצל אנטוניו בוצולה, תלמיד של גאטנו דוניצטי. את יצירותיו הראשונות הלחין דריגו בראשית שנות העשרה שלו, בעיקר רומנסות וואלסים. בשנת 1862 קיבל רשות לבצע כמה מיצירותיו עם תזמורת החובבים המקומית בפדואה. בעקבות קונצרט זה החל דריגו הצעיר לגלות עניין בניצוח.

קריירה

את משרתו הראשונה בבית אופרה, כפסנתרן חזרות ומעתיק, קיבל דריגו ב-1866 בתיאטרון גריבלדי בפדואה. ההזדמנות הראשונה הגדולה שלו כמנצח תיאטרון הגיעה ב-1867, כשהקאפלמייסטר של תיאטרון גריבלדי חלה ערב הצגת הבכורה של האופרה בשלוש מערכות, "שני הדובים" של קונסטנטינו דאל'ארג'ינה. הקונצרטמייסטר סירב לנצח על ההצגה והמליץ תחת זאת על דריגו, בהנחה שפסנתרן החזרות יכיר היטב את הפרטיטורה. דריגו הצליח בניצוח, ועד מהרה התמנה למשנה לקאפלמייסטר.

בעונת האופרה של 1878 בפדואה נוכח מנהל התיאטראות האימפריאליים של סנקט םטרבורג, ברון קרל קרלוביץ' קיסטר, בהצגת שיקוי האהבה של דוניצטי, בניצוח דריגו. קיסטר התרשם מאוד מכשרון הניצוח, ללא פרטיטורה, של דריגו. דריגו הראה לקיסטר כמה מיצירותיו הוא, וקיסטר החליט להציע לו חוזה לשישה חודשים לנצח על האופרה האיטלקית האימפריאלית של סנקט פטרבורג.

רוסיה

קריקטורה של ריקרדו דריגו מתוך הספר "הבלט הרוסי בקריקטורות" (Рускій балетъ въ карикатурахъ) מאת האחים ניקולאי וסרגיי לגאט.

זמן קצר מאוד לאחר הגיעו לסנקט פטרבורג, החל דריגו לנצח על כל רפרטואר ,האופרה האיטלקית האימפריאלית", שהופעותיה התקיימו אותו זמן בתיאטרון מריאינסקי האימפריאלי. הוא הרשים מאוד את ההנהלה, כשניצח על יצירות כמו אאידה ונשף מסכות של ורדיבעל פה. ברוסיה הצארית היה מקובל לדווח על כל הצגות התיאטרון בפרטי-פרטים בעיתונות, והופעותיו של דריגו זכו תמיד לשבחים בדיווחים אלה. " ... האדון הצעיר יישאר כאן לזמן רב ..." העיר בעל טור אחד לאחר שנוכח באופרה בניצוח דריגו.

מלחין ומנצח

האופרה האיטלקית האימפריאלית פורקה בצו אלכסנדר השלישי, קיסר רוסיה ב-1884 במאמץ לייצב את אמנות האופרטה הרוסית. עקב כך נותר דריגו, הקאפלמייסטר של הלהקה, מחוסר עבודה. ב-1886 פרש הקאפלמייסטר של הבלט האימפריאלי של סנקט פטרבורג, אלכסיי פפקוב, מתפקידו לאחר שלושים וארבע שנות שירות, והלהקה נותרה ללא מנצח ראשי. דריגו קיבל עליו את המשרה לפני שהחלה עונת 1887-1886, ופתח את הקריירה שלו כמנצח בלט ב-25 בספטמבר 1886 (7 באוקטובר בלוח הישן) בהצגת הגראנד בלט הנושן "בת פרעה", למוזיקה מאת צ'זארה פוני, היצירה הפופולרית ביותר ברפרטואר של הבלט האימפריאלי. בקהל הצופים היו הצאר והצארינה מריה פיודורובנה, שניהם חובבי בלט נלהבים, שמימנו את התיאטראות האימפריאליים ביד רחבה. כה רבה הייתה התפעלות הצאר מניצוחו של דריגו, עד שקם לחלוק לו תשואות נלהבות בעמידה בסיום ההופעה, וציווה על שאר הקהל לנהוג כמוהו.

המלחין הרשמי של התיאטרון האימפריאלי, לודוויג מינקוס האוסטרי, פרש ממשרתו בשנת 1886. מנהל התיאטראות האימפריאליים של סנקט פטרבורג, איוואן וְסֶבוֹלוֹזְ'סְקִי, ביטל אז את המשרה של מלחין בלט קבוע במאמץ לגוון את המוזיקה שנכתבה ליצירות חדשות. הואיל ולדריגו יצאו מוניטין כמלחין, העסיק אותו וסבולוז'סקי בתפקיד הכפול של קאפלמייסטר ומנהל מוזיקלי, משרה שתדרוש מדריגו למלא את כל חובותיו של מלחין הבית בכל הנוגע לעיבוד ותיקון פרטיטורות לפי דרישתו של מנהל הבלט.

מנהל הבלט הראשי, עתיר הפרסום, של התיאטרון האימפריאלי, הצרפתי מריוס פטיפה, החזיר לבמה בשנת 1886 את יצירת המופת הרומנטית של ז'יל פרו משנת 1841, "לה אסמרלדה", לכבוד הבלרינה האיטלקייה האורחת וירג'יניה צוקי. להצגה המחודשת הוטלה על דריגו המשימה ללטש את הפרטיטורה הישנה של צ'זארה פוני. דריגו התבקש להלחין "פה ד'אקסיון" בארבעה תפקידים להציג לראווה את מצויינותה הדרמטית של הבלרינה צוקי, ולכלול גם תפקידי סולו וירטואוזיים לכינור וצ'לו; הסולו לכינור תוכנן במיוחד לכנר הדגול לאופולד אאואר, כנר ראשי בתזמורת התיאטרון האימפריאלי. ההצגה המחודשת של "לה אסמרלדה" עלתה בבכורה בהצלחה גדולה ב-17 בדצמבר (29 בדצמבר בלוח הישן) 1886, בנוכחות הצאר ובני משפחתו. ה"פה ד'אקסיון" של דריגו מהווה חלק מן הפרטיטורה של "לה אסמרלדה" עד היום, ולא פעם משתמשים בו כחלק מן היצירה השלמה בשם "לה אסמרלדה פה דה סיס".

File:Riccardo Drigo & Imperial Orchestra -1904.JPG|left|thumb|400px|תצלום של דריגו (האיש מימין בלבן) ותזמורת תיאטרון מריאינסקי האימפריאלי מתוך ספר השנה של התיאטראות האימפריאליים, סנקט פטרבורג, בסביבות 1905]]

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ריקרדו דריגו בוויקישיתוף