מ"ג שמות כ כב



<< · מ"ג שמות · כ · כב · >>

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ולא תעלה במעלת על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְלֹֽא־תַעֲלֶ֥ה בְמַעֲלֹ֖ת עַֽל־מִזְבְּחִ֑י אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־תִגָּלֶ֥ה עֶרְוָתְךָ֖ עָלָֽיו׃


תרגום

​ ​
אונקלוס (תאג'):
וְלָא תִסַּק בְּדַרְגִּין עַל מַדְבְּחִי דְּלָא תִתְגַּלֵּי עַרְיְתָךְ עֲלוֹהִי׃
ירושלמי (יונתן):
וְאַתּוּן כַּהֲנַיָא דְקַיְימִין לְמִשַׁמְשָׁא קֳדָמַי לָא תִסְקוּן בְּמַסוּקְיָין עַל מַדְבְּחִי אֱלָהֵן בְּגִשְׁרַיָא דְלָא תִּתְחַמֵי עִירְיָתָךְ עֲלוֹי:
ירושלמי (קטעים):
וְאִם מַדְבַּח אַבְנִין תַּעַבְדוּן לִשְׁמִי לָא תִבְנֵי יַתְהוֹן חֲצִיבִין אֲרוּם פַּרְזְלָא חַרְבָּא מִתְעַבִיד מִנֵיהּ אִי עַבְרַת פַּרְזְלָא עֲלוֹי אַפִיסַת יָתֵיהּ:

רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ולא תעלה במעלות" - כשאתה בונה כבש למזבח לא תעשהו מעלות מעלות אשקלונ"ש בלע"ז (שטופען שטאפלען) אלא חלק יהא ומשופע

"אשר לא תגלה ערותך" - שע"י המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך ואע"פ שאינו גלוי ערוה ממש שהרי כתיב ועשה להם מכנסי בד מ"מ הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערוה הוא ואתה נוהג בהם מנהג בזיון והרי דברים ק"ו ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון חבירך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו על אחת כמה וכמה חסלת פרשת יתרו 


רש"י מנוקד ומעוצב

לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלוֹת – כְּשֶׁאַתָּה בּוֹנֶה כֶּבֶשׁ לַמִּזְבֵּחַ, לֹא תַּעֲשֵׂהוּ מַעֲלוֹת מַעֲלוֹת, אישקֿלונ"ש [eschelons = מדרגות] בְּלַעַז, אֶלָּא חָלָק יְהֵא וּמְשֻׁפָּע.
אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ – שֶׁעַל יְדֵי הַמַּעֲלוֹת אַתָּה צָרִיךְ לְהַרְחִיב פְּסִיעוֹתֶיךָ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ גִּלּוּי עֶרְוָה מַמָּשׁ, שֶׁהֲרֵי כְּתִיב: "וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד" (שמות כח,מב), מִכָּל מָקוֹם הַרְחָבַת הַפְּסִיעוֹת קָרוֹב לְגִלּוּי עֶרְוָה הוּא, וְאַתָּה נוֹהֵג בָּהֶם מִנְהַג בִּזָּיוֹן. וַהֲרֵי דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמָה אֲבָנִים הַלָּלוּ, שֶׁאֵין בָּהֶם דַּעַת לְהַקְפִּיד עַל בִּזְיוֹנָן, אָמְרָה תּוֹרָה: הוֹאִיל וְיֵשׁ בָּהֶם צֹרֶךְ, לֹא תִּנְהַג בָּהֶם מִנְהַג בִּזָּיוֹן; חֲבֵרְךָ, שֶׁהוּא בִּדְמוּת יוֹצֶרְךָ וּמַקְפִּיד עַל בִּזְיוֹנוֹ – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

רבינו בחיי בן אשר

לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

לא תבנה אתהן גזית. טעם איסור בגזית במזבח שלא יהיה כבוד המזבח שתהיה מקצת האבן בנויה במזבח ה' ומקצתה מושלכת באשפתות כן פי' החכם ר"א ז"ל.

והרמב"ם ז"ל כתב טעם בזה בכלל טעמי המצות שהיא הרחקה שלא יבא לעשות בהן צורה ותהיה אבן משכית.

אבל הרמב"ן ז"ל כתב ונתן טעם בזה והוא הנכון יותר מכל מה שנאמר בו לפי שהחרב כחו של עשו מברכת ועל חרבך תחיה והנה עשו שנאוי להקב"ה כענין שכתוב (מלאכי א) ואת עשו שנאתי והנה הוא מרוחק מן המזבח. ואין הגזית עיקר האיסור כי אם הנפת הברזל וכן כתוב (דברים כז) לא תניף עליהם ברזל, ואלו עשאן גזית בכלי כסף או בשמיר הרי זה מותר מדין התורה אבל האיסור אינו אלא כדי להרחיק הברזל מן המזבח והוציא הכתוב הברזל בלשון חרב לפי שהוא מחריב את העולם ולכך ירחיקנו הכתוב מן המזבח שהוא שלום העולם וקיומו ועל כן לא נמצא בכל מלאכת המשכן זכרון ברזל כלל אלא זהב וכסף ונחשת, גם בבית המקדש כתוב מפורש (מלכים א ו) ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו, ואמרו בספרי בבית לא נשמע אבל נשמע בחוץ.

ובמדרש כי חרבך הנפת עליה מכאן אמרו המזבח נברא לאריכות ימיו של אדם והברזל לקצר ימיו של אדם אינו בדין שיונף המקצר על המאריך. ומכאן אתה למד כי יש לכל מצוה ומצוה ממצות התורה כמה פנים ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע מתחלקים לכמה טעמים, ויש בכלן תועלת הגוף והנפש והם חיים למוצאיהם, וכן אמר שלמה ע"ה (משלי ד) כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא.

ספורנו

לפירוש "ספורנו" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

"לא תבנה אתהן גזית" ליפותן:

כלי יקר

לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה. הורה בזה שרצה ה' להראות במזבח זה עניני ענוה והחרב ענינו הגאוה כמ"ש (דברים לג.כט.) ואשר חרב גאותך. ע"כ הנפת החרב מחללו, וחתם גדר הענוה במאמר ולא תעלה במעלות על מזבחי וגו'. כי העליה במעלות היא ממדריגה למדריגה ויש בעליה זו דרך גאה וגאון ולא יתכן שתהיה בעליה זו דרך גסות במקום זבחי אלהים רוח נשברה. ונתן טעם לדבר אשר לא תגלה ערותך עליו. אע"פ שהמקרא כפשוטו מ"מ יש בו ג"כ רמז שכל דרך גאה וגאון יש בו צד גילוי ערוה כארז"ל (סוטה ד:) כל המתגאה כאילו בא על כל העריות כו', ואמרו עוד שם כל המתגאה לסוף נכשל באשת איש, וטעמו של דבר יתבאר בע"ה בפר' קרח בפסוק וישמע משה ויפול על פניו. וארז"ל (סנהדרין קי.) שחשדוהו באשת איש וזהו לפי שאמרו שכל מעשיו לשם התנשאות שנאמר (במדבר טז.ג) ומדוע תתנשאו על קהל ה' וישמע משה וגו' הבין זה מדבריהם שאמרו כי כל העדה כלם קדושים ומדוע תתנשאו כי בכ"מ שיש קדושה שם יש גדר ערוה ואם כן מדוע תתנשאו לחלל קדושתם ע"י ערוה לפיכך וישמע משה ושם מבואר כל הענין וטעמו של דבר. ובסמוך פר' משפטים (כא.א) יתבאר שלכך היה מושב הסנהדרין אצל המזבח כדי שיתדמו זה לזה וכל הפוסל במזבח פוסל גם בדיינים ומטעם זה דרשו רז"ל (ירושלמי בכורים פ"ג ה"ג) פסוק לא תעשון אתי אלהי כסף. על דיינים שאינם הגונים שנתמנו בשביל שהוא תפוס כסף וזהב וכל רוח אין בו על כן מצאנו מקום לבאר כל הפר' על מנוי הדיינים הכשרים.

מדרש מכילתא

לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

ט. ולא תעלה במעלות על מזבחי מכאן אמרו עשה כבש למזבח. אין לי אלא עליה, ירידה מנין- תלמוד לומר לא תגלה ערותך עליו, הא לא עליה ולא ירידה גרמה אלא כסוי גורם. ר' ישמעאל אומר, (אינו צריך,) והלא כבר נאמר ועשה להם מכנסי בד (שמות כח ) ומה תלמוד לומר אשר לא תגלה ערותך עליו, שלא ילך פסיעה גסה אלא גודל בצד עקב ועקב בצד גודל. אשר לא תגלה ערותך עליו עליו אי אתה פוסע פסיעה גסה, אבל אתה פוסע פסיעה גסה בהיכל ובקדש הקדשים. שהיה בדין, ומה מזבח הקל אסור לפסוע בו פסיעה [גסה], ההיכל וקדש הקדשים החמורים דין הוא שאסור לפסוע פסיעה גסה בהן (לפי שהן חמורין )- תלמוד לומר אשר לא תגלה ערותך עליו, בו אי אתה פוסע פסיעה יתירה, אבל אתה פוסע פסיעה יתירה בהיכל ובקדש הקדשים. והרי דברים קל וחומר, ומה אם אבנים שאין בהם דעת לא לרעה ולא לטובה אמר הקב"ה לא תנהג בהן מנהג בזיון, חברך שהוא בדמותו של מי שאמר והיה העולם, דין הוא שלא תנהוג בו מנהג בזיון.

אשר לא תגלה ערותך עליו, ואלה המשפטים אשר תשים נמצינו למדין שסנהדרין באין בצד מזבח. אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר וינס יואב ויחזק בקרנות המזבח. 


<< · מ"ג שמות · כ · כב · >>


  1. ^ זאת ע"פ מסורת חז"ל שקבעו: "אנוכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום". להרחבה נוספת, ראו בספרו של הרב מרדכי ברויאר, "פרקי מועדות", הוצאת "חורב" ירושלים, פרק יז.