לדלג לתוכן

משתמש:יום טוב/ארגז חול 2

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דף זה אינו ערך אנציקלופדי
דף זה הוא טיוטה של יום טוב.
דף זה אינו ערך אנציקלופדי
דף זה הוא טיוטה של יום טוב.

ערכים הקשורים לרפובליקה הרומית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מינטורנא היא עיר ו[קמונה (איטליה|קמונה]] איטלקית בדרום לאציו, איטליה), הממוקמת על הגדה הצפון מערבית של נהר הליריס , במרחק של כ-18 ק"מ ממוצא הנהר לם הטירני. מינטורנאי מִינְטוּרְנוֹ

ג'ון ונדרלין

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון ונדרלין (18 באוקטובר, 177523 בספטמבר, 1852) היה צייר אמריקאי ניאו-קלאסי.

ונדרלין נולד בקינגסטון, ניו יורק, ב1775. בשנת 1792 הוא החל ללמוד האקדמיית קולמביה לציור שבניו יורק, ושימש כעוזרו ותלמידו של גילברט סטראט, בין 1793-1794. בשלב מסוים הוא עזב את ארצות הברית לצרפת, על מנת להשלים את הכשרתו כצייר, ושהה שם עד שנת 1801.

חניבעל ליד השערים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חניבעל ליד השערים (לטינית: "Hannibal ad portas") הוא פתגם לטיני שנטבע כנראה במהלך המלחמה הפונית השנייה לאחר תבוסת הרומאים למצביא הקרתגני חניבעל בקרב קנה.

בשפה העברית קיימות צורות מקובלות נוספות לפתגם, "חניבעל בשער" ו"חינבעל בשערים".

במקור היה הפתגם קריאת אזהרה וקריאה לנשק שנועדה לעורר את האזרחים הרומאים לפעולה מהירה ולגיוס כוחות מול האיום הממשי והמיידי שהציב חניבעל בפני הרפובליקה. לפי גדליה אלקושי[1] משמעותו המודרנית של הפתגם היא "קריאת בהלה שבה נוהגים לסמן סכנה קרובה המאיימת על ציבור, על יחיד או על דבר מסויים".

במקורות העתיקים מופיע הפתגם אצל קיקרו, מנאומו הפילפי הראשון(צריך הפנייה). ואצל ליוויוס(צריך הפנייה).

. לפי אלקושי ניתן למצוא הד לפתגם אצל שאול טשרניחובסקי בפואמה(איזה פאומה?, צריך הפנייה). אלקושי מקביל את הפתגם גם לפתגם הלטיני "גם ביתו של השכן עולה באש" שמופיע באינאי(הפנייה)ס, יצירתו של וירגיליוס בן המאה ה-1 לפנה"ס,וגם למכתם המקראי, "שמשון, פלשתים עליך", המופיע בספר שופטים(דלילה, הפנייה).

חניבעל ליד השערים (לטינית: "Hannibal ad portas"), הוא פתגם לטיני עתיק, שנטבע, ככול הנראה, בסוף המאה השלישית לפנה"ס. בעוד משמעותו המודרנית של הפתגם משמשת להתריע

על סכנה קרובה ומאיימת, במקור הוא שימש כקריאה לנשק של הרפובליקה הרומית לעומת האיום שהציב מולה חניבעל, מצביא צבא קרתגו. קיימות צורות מקובלות נוספת לפתגם, כגון חניבעל אל מול השערים" ( "Hannibal ante portas"), "חניבעל בשער" ו"חינבעל בשערים"

בין השנים 201 - 218 לפנה"ס, הרפובליקה הרומית והעיר הפיניקית קרתגו ניהלו מלחמה ממושכת וחובקת עולם, המלחמה הפונית השנייה. בשנת 216 לפנה"ס נערך בין הצדדים קרב קאנאי, שהסתיים בתבוסה של הרומאים וניצחונו של המצביא הקרתגני חניבעל. קרב קנאי זיעזע עמקות את הרפובליקה עקב האבדון הרב של חיילים, מצביאים ומדיניאים בכירים, ואובדן נאמנותם של בנות ברית פוליטיות של הרומאים שעברו לצידו של חניבאל.

למרות שהקרב נערך בדרום מזרח איטליה, שום צבא משמעותי לא עמד בין חניבעל לבין העיר רומא עצמה, לב הרפובליקה, והעיר הייתה נתונה תחת איום של כיבוש על ידי חניבעל, שעמד "בשערי העיר". השימוש בפתגם נעשה כול הנראה מייד לאחר הקרב, והוא נועד לשמש כקריאת אזהרה וקריאה לנשק שנועדה לעורר את האזרחים הרומאים לפעולה מהירה ולגיוס כוחות מול האיום הממשי והמיידי שהציב חניבעל בפני הרפובליקה הרומית.

יחד עם זאצת קיימת אפשרות שהפתגם נטבע מאוחר יותר. השימוש הראשון שנשמרהואע מכתבי המדינאי והנאום הרומי בן המאה ה, קיקרו. לפי גדליה אלקושי[2] משמעותו המודרנית של הפתגם היא "קריאת בהלה שבה נוהגים לסמן סכנה קרובה המאיימת על ציבור, על יחיד או על דבר מסויים".

השימוש הראשון הידוע

במקורות העתיקים מופיע הפתגם אצל קיקרו, מנאומו הפילפי הראשון(צריך הפנייה). ואצל ליוויוס(צריך הפנייה).

. לפי אלקושי ניתן למצוא הד לפתגם אצל שאול טשרניחובסקי בפואמה(איזה פאומה?, צריך הפנייה). אלקושי מקביל את הפתגם גם לפתגם הלטיני "גם ביתו של השכן עולה באש" שמופיע באינאי(הפנייה)ס, יצירתו של וירגיליוס בן המאה ה-1 לפנה"ס,וגם למכתם המקראי, "שמשון, פלשתים עליך", המופיע בספר שופטים(דלילה, הפנייה).

  1. ^ גדליה אלקושי, אוצר פתגמים וניבים לאטינים, הוצאת מאגנס, ירושלים, תשמ"ב, עמ' 209, סימן 752
  2. ^ גדליה אלקושי, אוצר פתגמים וניבים לאטינים, הוצאת מאגנס, ירושלים, תשמ"ב, עמ' 209, סימן 752

מלחמת הקימברים והטווטנים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

(עבודת הכנה: תרגום המפה מויקי האנגלית ובדיקת מהימנותה, כתיבת ערך על כל אחד מהמצביאים הכושלים של רומא, נשאר קווינטוס סרוויליוס קאיפיו, מרקוס אואליוס סוקרוס, מרקוס יוניוס סילאנוס, לוקיוס קאסיוס לונגינוס ואולי על המקומות בהם נערכו הקרבות, אוראנג'. בוירכאוס וטוטיבולד, מלכי השבטים . ערך על השבט השלישי.)

נדודי הקימברים והטווטונים וקרבות עיקרים במלחמה

מלחמת הקימברים והטווטונים הייתה מלחמה שנערכה בין הרפובליקה הרומית לבין השבטים הגרמאנים של הקימברים והטווטונים בין השנים 113 לפנה"ס עד 101 לפנה"ס.

המלחמה נערכה, לסירוגין, בעמקי הרי האלפים מצפון לאיטליה, בגאליה ובאזור עמק נהר הפו. הגורם למלחמה זו היה הגירתם של הקימברים וטווטונים דרומה ממכורתם שבצפון אירופה לדרום ומערב היבשת וחיפושם אחרי שטח התיישבות חדש. הגירה זו היוותה סכנה לאינטרסים של רומא באזור, איימה על בנות בריתה ששכנו שם ולחצה על שבטים גאלים לנדוד דרומה לתוך שטחים שנשלטו על ידי הרפובליקה.

לא רק שמלחמה זו הייתה המפגש המתועד הראשון בין רומא לבין הגרמאנים בהיסטוריה, אלה גם הייתה זו המלחמה הראשונה מאז ימי המלחמה הפונית השנייה בה אוימה איטליה הרומית ישירות על ידי גורם חיצוני שבתקופה מסוימת אף כבש חלקים ממנה. הרומאים ספגו תבוסות קשות במלחמה זו, מהקשות שבתולדות הרפובליקה ובמקרים רבים שררה תחושת איום ממשית על העיר רומא עצמה.

המלחמה הסתיימה בניצחונה המוחלט של רומא, הרבה הודות להנהגתו של גאיוס מריוס ובחיסולם המוחלט של הקימברים והטווטונים.

המלחמה התרחשה בתקופה בה שרר רפיון צבאי ומדיני ברפובליקה ובמוסדותיה, רפיון שהופגן גם במלחמה מקבילה שניהלה רומא נגד המלך הנומידי יוגורתה. על רקע שתי מלחמות צמח המצביא גאיוס מריוס שביסס את מעמדו הודות לניצחונותיו, והתבוסות המשפילות שספגה רומא במלחמה זו היו מהגורמים שהביאו לעריכתם של רפורמות מרחיקות לכת במבנה ובאופי הצבא הרומי.

הרפובליקה הרומית בסוף המאה ה-1 לפנה"ס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף המאה ה-1 לפנהב"ס ההייתה רומא מבוססת למעשה ככוח הראשון במעלתו באגן הים התיכון. הרומאים, מאז סיומה של המלחמה הפונית השנייה,תוך כדי שהם יורשים את שטחיה הכבושים של קרתגו בספרד, השתלטו על שטחים נרחבים במערב ומזרח אירופה. איטליה עצמה הייתה מאוחדת תחת שלטונם כבר מ כאשר סיצילה וצפון איטליה . כמו כן בעקבות המלחמות נגד הממלכות ההלניסטיות בהמזרח השיגה רומא מעמד של השפעה ניכרת ואך שלחיטה בטחיש יוון ואסיההקטנה. השליטה בצםפון אפריקה.

יחד עם זו, ולמעשה בגלל כיבושה הנרחבים, חוותה הרפובליק הרומית תקופהה של משבר עמוק בש , הגראכים, סיעות שונות בסנאט הרומי, אופטיאט6ים ופופולרים. חוסר במנהיגות צבעית, ריפייון צבאי

הנדידה הגרמאנית דרומה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בשנת 113 לפנה"ס, שנה לפני פרוץ מלחמת יוגורטה, החלו לנוע לעבר מעברי האלפים השבטים הקימברים והטווטונים (שבטים שעד לתקופה זו היו זרים לרומאים, ומוצאם הוא כנראה גרמאני), יחד אתם היו, ככל הנראה, גם מספר שבטים גאלים.

מפגשים ראשונים ותבוסות רומאיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב הראשון, קרב נוריה, בין הרומאים לקימברים נערך באותה שנה באזור הנמצא כיום בצפון מערב יוגוסלביה (לשעבר). הצבא הרומי, בראשות הקונסול גניאוס פאפיריוס קארבו (קונסול 113 לפנה"ס), נחל בקרב הזה הפסד. הקימברים לא המשיכו דרומה לכיוון איטליה, אלא מערבה. בשנת 109 לפנה"ס נחלו הרומאים מפלה נוספת, אך גם הפעם הקימברים לא הראו שום כוונה לחדור לתוך איטליה, אלא נלחמו בשבטים הקלטים שמצפון-מערב לאיטליה. תבוסות נוספות נגרמו לרומאים בשנת 107 לפנה"ס על-ידי שבטים גאלים שנדחקו על ידי הקימברים לתוך הטריטוריה של רומא. בשנת 105 לפנה"ס הנחילו הקימברים לרומא תבוסה בממדים שלא ידעה מאז תבוסת קרב קנה בשנת 216 לפנה"ס. הקימברים, בראשות מלכם בוירכאוס והצבא הרומי, שמנה שני צבאות קונסולאריים כפולים בראשם עמד הקונסול גניאוס מליוס מכסימוס (צבא קונסולרי כלל כ-20,000 חיילים), נפגשו על יד אוראוסי שבגאליה (אורנז' של ימינו), על נהר הרון. שני המחנות של הרומאים נתפסו על ידי הקימברים, ומוערך שכ-80 אלף חיילים רומאים נפלו חלל.

נדידת הקימברים מערבה והתארגנותה מחדש של הרפובליקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיום על איטליה ורומא היה גדול במיוחד, מכיוון שהמעברים באלפים היו פרוצים וכמעט לא היה קיים כוח מגן רומאי בתחומי איטליה. למרבה מזלה של רומא, פנו הקימברים מערבה לעבר הרי הפירינאים. אוזלת ידם והמחדלים של המצביאים הרומאים שנשלחו להילחם באיום הגרמאני ונכשלו והסיכון הממשי והמיידי לעיר רומא עצמה גרמו לאובדן האמון של העם בממשלתו ובמפלגת האצולה השולטת. מצביאי ומנהיגי הכישלונות הצבאיים נרדפו והועמדו לדין. כל המועמדים למשרת הקונסולים והמצביאים לגאליה נדחו על ידי העם. כבר בזמן מלחמתו באפריקה, העמיד את עצמו מריוס לבחירות לקונסולט של שנת 104 לפנה"ס ונבחר ברוב קולות לקונסול ולמצביא ראשי למלחמות בגאליה. במשך המלחמה כולה, בארבע השנים הבאות (101 - 104 לפנה"ס), נבחר מריוס לתפקיד הקונסול בכל שנה מחדש, דבר שהיה מנוגד לחוק הרומי והיה חסר תקדים ברפובליקה הרומית. מריוס שלט למעשה במשך חמש שנים רצופות על הצבא (כיוון שהעם נתן לו את הפיקוד על המלחמה בקימברים, דבר שהיה גם הוא מנוגד לחוקה הרומית, חבריו לקונסולט היו צריכים להסתפק בענפים אחרים של השלטון, ופיקודים משניים), זמן אותו ניצל לביצוע הרפורמה הצבאית הרחבה שלו, וחיזוק שלטונו בצבא.

בשנת 104 לפנה"ס חצו מריוס וצבאו את האלפים. הצבא תוגבר בקצינים מנוסים מהמלחמה האפריקאית (ביניהם סולה) ולווה בכוחות איטלקים רבים ובעלי ברית נוספים. מריוס ניצל את שהות הגרמאנים ממערב לרון, כדי לדכא כל סימן למרידה של מחוזות גאליה וליגוריה. הוא חיזק את הבריתות של הרומאים באזור וגייס מהם כוחות חדשים לצבאו. הוא העסיק את חיליו בחפירת ובניית ביצורים (ביניהם תעלת הרון) והמשיך לאמן בקביעות את צבאו. בשנת 103 לפנה"ס החלו חוזרים הקימברים מזרחה. צבאם תוגבר בשבטים הטווטונים ולווה על ידי שבטים גאלים ושוויצרים שנגררו אחריהם. לפני שהגיעו לאיטליה התפלגו שני העמים הברברים ומלוויהם, על מנת לחדור לאיטליה דרך שני מעברים שונים של האלפים.

שלביה האחרונים של המלחמה (הרפובליקה מכה שנית!)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ של שנת 102 לפנה"ס נפגש המחנה הטווטוני עם צבאו של מריוס על שפכו של נהר האיזר אל תוך נהר הרון. מריוס התמקם מראש בנקודה זו ובכך חסם מהטווטונים את הגישה לאיטליה דרך מעבר סן ברנאר הקטן ודרך החוף הליגורי. צבאו של מריוס היה מבוצר היטב, והטווטונים לא הצליח לשבור את הגנתו וביצוריו. לאחר אבדות כבדות החליטו הטווטונים לחצות את הנהר, לעקוף את המחנה הרומי ולצעוד לעבר איטליה. מריוס נתן להם לחצות את הנהר ללא הפרעה והחל לנוע בעקבותיהם עם צבאו. בסביבת אקווה סקסטיה החלו החיילות הקלים של שני הצבאות להתנגש והחלה שורה של קרבות. לאחר שלושה ימים נחל מריוס ניצחון מוחץ, הצבא הטווטוני שהותש מהחום של דרום צרפת, הובס לחלוטין ומלכם טוטיבולד נשבה. מחנה העם הטווטוני שנסע אחרי הצבא, נטבח בהמוניו על ידי הרומים. (מספר ההרוגים של הטוטונים מוערך בכ-100,000 איש).

במקביל לאירועים אלו הצליחו הקימברים לחדור למישור האיטלקי מצפון, אחרי שחצו את האלפים דרך מעבר סן ברנאר הגדול. הקונסול השני של שנת 102 לפנה"ס, קווינטוס לוטאטיוס קאטולוס, שהיה מופקד על גזרה זו, לא הצליח לעצרם, נסוג אל מעבר נהר הפו והשאיר את כל השטח שבין הפו לאלפים לשליטת הקימברים. הצבא של מריוס נשלח מדרום צרפת להתאחד עם צבאו של קאטולוס ומריוס עצמו, לאחר ביקור קצר ברומא, שב אל צבאו שבעמק הפו שם נטל את הפיקוד העליון על הכוחות המאוחדים.

באביב של שנת 101 לפנה"ס חצה הצבא הרומאי, שמספרו מוערך בכ-50 אלף איש, בראשות הקונסול מריוס והפרוקונסול קטאלוס את נהר הפו והחל לנוע לעבר הכוח המרכזי של הקימברים.


עם סיומו של הקרב, החל מאבק פוליטי ואישי בין קטאלוס ומריוס על היוקרה ותהילת הניצחון. מאבק זה היה הביטוי המעשי לקרע העמוק שבין שני הקונסלים של שנת 102 לפנה"ס, שייצגו את הקצוות


תוצאות והשפעות

ערכים הקשורים לקיסרות הרומית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האלאמנים היו קונפדרציה או ברית של שבטים גרמאנים, שמוצאם היה, ככל הנראה, מאזור נהר מיין העילי, אזור שכיום שייך לגרמניה המודרנית.

האלאמאנים איימו על גבולה הצפוני של האימפריה הרומית החל מראשית המאה השנייה לספירה, במהלך השנים הם פלשו דרומה לתוך שטחי גאליה ואיטליה, כאשר בתחילת המאה ה-5 לספירה הם שלטו על אזורי טירול, אלאזס ושווייץ.

צאצאיהם המודרנים של האלאמאנים שוכנים כיום בארצות גרמניה ,אוסטריה בויטמברג בדן באווריה הדרום מערבית צרפת (אלאזס) ושווייץ וטירול הצפונית.

שמם של האלאמנים הושאל לכינוים של כל הגרמנים בשפה הצרפתית כאשר (allemand) מתפרשת גרמני וAllemagne כ-גרמניה. גם בשפה האערבית אל-אלמאן [al-Alman] = הגרמנים, אלמאניא [Almanya] כ-גרמניה. allemand

משבר המאה השלישית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שיאו של משבר המאה השלישית, בשנת 271, הקיסרות הרומית מתפצלת לשלושה חלקים. בירוק: הקיסרות הגאלית. באדום: הקיסרות הרומית. בצהוב: ממלכת תדמור

משבר הקיסרות הרומית במאה השלישית, או משבר המאה השלישית, הוא כינוי לתקופה של כ-50 שנה שבין השנים 235 ועד 284 לספירה, בה הקיסרות הרומית חוותה שורה של משברים צבאיים, מדיניים וכלכליים חמורים, התפוררה וכמעט התמוטטה.

במהלך תקופה זאת התנהלו כמעט ברציפות מלחמות אזרחים בין הטוענים השונים לשלטון, במקביל למלחמות גבול בלתי פוסקות להגנת הקיסרות במזרחה ובמערבה. בנוסף, בשנת 251 פרצה מגפת סיפריאן (ככל הנראה זן של אבעבועות שחורות), שגרמה לתמותה גבוהה ופגעה בכוח האדם שעבד בחקלאות, אך בעיקר ביכולתה של הקיסרות לגייס חיילים לצבאה, ולהגן על עצמה.[1] משבר המאה השלישית הסתיים בשנת 284 עם עלייתו לשלטון של דיוקלטיאנוס, שביצע סדרה של רפורמות מרחיקות לכת בניסיון לפתור רבות מהבעיות החמורות שהטרידו את הקיסרות במהלך שנים אלה.

משבר המאה השלישית ידוע בהיסטוריוגרפיה המודרנית במספר כינויים נוספים, בין השאר: תקופת האנרכיה הצבאית, שנות האנרכיה, עידן הקיסרים הצבאיים, תקופת הקיסרים החיילים, ותקופת המשבר[2][3]. לפי ההיסטוריון הישראלי משה עמית, ריבוי הכינויים נובע מנקודות השקפה שונות על האימפריה הרומית בשנות המשבר, והתפיסות השונות כלפי הגדרת התופעה המאפיינת ביותר של התקופה. עמית עצמו סבור שהכינוי עידן הקיסרים הצבאיים הוא המתאים ביותר, כיוון שהתופעה המאפיינת ביותר של התקופה הייתה המאבק בין מצביאים שונים על השלטון.

התחלפו 25 קיסרים על כס השלטון,

אחד מהגורמים העיקריים לקשיייה של האימפריה הרומית במהלך המשבר היה התמוטטתה האימפריה פרתית, וחידושה של ממלכת פרס בהנהגתם של האימפריה הסאסאנית על חשבנם: בשנת 224 מייסד הש ארדשיר מרד בפרתים, ושנתיים לאחר מכן כבש את קסטיפון. גבול המזרח של האימפריה הרומית הפך למעשה לחזית מלחמה כמעט רצופה, לתקופה של. כבר

למרות ששורשי המשבר המשבר פרץ עם רציחתו של הקיסר אלכסנדר סוורוס על ידי חייליו בשנת 284. סוורוס היה

קיסרי רומא בתקופת המשבר
תמונה שם הקיסר שנות שלטון הערות
אלכסנדר סוורוס 222 - 235 נרצח
מקסימינוס 235 - 238 הקיסר הרומי הראשון מקרב העמים שהוגדרו כברברים. כמו כן הקיסר הראשון שכף רגלו לא דרכה ברומא
גורדיאנוס הראשון 238 שלט יחד עם בנו, גורדיאנוס השני.
גורדיאנוס השני 238 שלט יחד עם אביו, גורדיאנוס הראשון.
פופיאנוס 238 שלט יחד עם בלבינוס במשך שלושה חודשים עד שמצאו את מותם בידי שומרי ראשם.
בלבינוס 238 שלט יחד עם פופיאנוס במשך שלושה חודשים עד שמצאו את מותם בידי שומרי ראשם.
גורדיאנוס השלישי 238 - 244 נרצח על ידי שומרי ראשו
פיליפוס הערבי 244 - 249 נהרג בקרב נגד דקיוס
דקיוס 249 - 251 נהרג בקרב נגד הגותים ונודע ברדיפת נוצרים
טרבוניאנוס גלוס 251 - 253 נרצח על ידי חייליו
איימליאנוס 253 שלט כ-3 חודשים עד שנרצח על ידי חייליו
ולריאנוס 253 - 260 היה הקיסר הרומי הראשון להלקח כשבוי על ידי זרים (על ידי הסאסאנים)
גליאנוס 260 - 268 חלק את שלטונו עם אביו, ולריאנוס עד להרצחו על ידי גנרליו.
קלאודיוס השני גותיקוס 268 - 270 הביס את הגותים והיה אחד הקיסרים האהובים ברומא. קשר נגד גליאנוס.
קווינטילוס   שלט 17 ימים בלבד, התאבד.
אורליאנוס 270 - 275 איחד את האימפריה ונרצח על ידי שומרי ראשו
טקיטוס 275 - 276 מצא את מותו מידי מתנקשים.
פלוריאנוס   מצא את מותו מידי חייליו.
פרובוס 276 - 282 מצא את מותו מידי חייליו.
קרוס 282 - 283 נרצח על ידי שומרי ראשו.
קארינוס 283 - 285 בתחילה שלט עם נומריאנוס.

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ מגפות בעולם העתיק, כריסטיאן סמית, אוניברסיטת ליולה ניו אורלינס
  2. ^ היסטוריה אוגוסטה: הקיסרים החיילים. תרגם מלטינית, הוסיף מבוא והערות דוד גולן, עמ' 1, ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2014. ההבחנה ניתנת על ידי גולן בהקדמה המדעית למהדורה העברת של החיבורץ
  3. ^ משה עמית, "תולדות הקיסרות הרומית", עמ' 705, הוצאת מאגנס, ירושלים, תשס"ב (2002).

ערכים הקשורים ליוון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוח עגול ושטח המשמש לזריקה במסגרת זריקת דיסקוס, ענף ספורטבי עתיק יומין, המווה ספורט אוליצפי מודרני

הדיסקוס מוזכר כבר בכתבי הורדוס(מקור), ודיסקוסים נמצאו במסגרת חפירות אריאולגיות שנערו ביוון, ותאורכום נע בין ההמאה ה-6 לפהס]] ועד לתקופת האימפריה הרוית. מקור= העברית הדיסקוסים העתיקים היו עשוים מאבן מסותתת או בורזנה, כאשר קוטרן של הראשונים נע בין 17 ל34 ס"מ, ושל האחרונים בים 22- ל29 סמ. משקל הדיסקוס הי מגוון, ונע בין 1.25 ל5.7 ק"ג עבור האבן, ו0.9-7.5 ק"ג עבור אלו מהמתכת (עכברית מקור) עמוד 523-524, כרך יב.

האיים (יחידה אזורית)
Περιφερειακή ενότητα
Νήσων
העיר סלאמינה, בירת היחידה האזורית, 2007
העיר סלאמינה, בירת היחידה האזורית, 2007
העיר סלאמינה, בירת היחידה האזורית, 2007
מדינה יווןיוון יוון
מחוז אטיקהאטיקה אטיקה
חבל ארץ פלופונסוס, האיים היוניים, האיים הסרוניים
רשויות מוניציפאליות ביחידה האזורית 1. אגינה
2. אנגיסטרי
3.הידרה
4. קיתירה
5. פורוס
6. סלמיס
7. ספצס
8. טריזיניה-מתאנה
בירת היחידה האזורית סלאמינה
שטח 897.6 קמ"ר
אוכלוסייה
 ‑ ביחידה האזורית 74,651 (2011)
 ‑ צפיפות 83 נפש לקמ"ר (2011)

מיקומה של האיים (באדום) ביוון

החלוקה המנהלתית של האיים
לרשויות מוניציפליות

האייםיוונית: Περιφερειακή ενότητα Νήσων) היא יחידה אזורית של יוון הממוקמת בדרום יוון, ושייכת מנהלתית למחוז אטיקה. היחידה האזורית מורכבת מכמה חטיבות גיאוגרפית שונות, הנבדלות זאת מזאת במאפייניהן הפיזיים, חברתיים והדמוגרפיים: האיים הסרוניים במפרץ הסרוני, חלק קטן של צפון מזרח ארגוליס שבחצי האי פלופונסוס, ושני האיים היוניים הדרומיים ביותר, קיתירה ואנטיקיתרה, הממוקמים מדרום לפלופונסוס. שטחה של היחידה האזורית האיים (יבשתי בלבד) עומד על 897.6 קמ"ר, ואכלוסייתה מונה, נכון ל-2011, 74,651 נפשות. יותר משליש האוכלוסייה של היחידה מתגוררת בבירתה המנהלית, סלאמינה, שבאי סלמיס.

האיים מחולקת לשבע רשויות מוניצפיאליות: סלמיס, בצפון המפרץ הסרוני, האיים אגינה ואנגיסטרי במרכז המפרץ הסרוני, האי פורוס, בדרום מערב המפרץ, טריזיניה-מתאנה בחלק הצפון מזרחי של ארגוליס, הידרה, הכוללת את האיים הידרה ודוקוס הממוקמים מדרום מזרח לארגוליס, ספצס, בפתחו של מפרץ ארגוליס, והרשות המוניצפלית של קיתירה, בקצה הדרומי של היחידה.

האיים הסרוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – האיים הסרוניים

קיתירה ואנטיקיתריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חצי האי מתאנה וטריזינה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחידה האזורית של האיים נוצרה כחלק מהרפורמה המנהלית של יוון.

סלמיס


[קטגוריה:יוון: יחידות אזוריות]

קורפו (יחידה אזורית)
Περιφερειακή ενότητα
Κέρκυρας
הקצה הדרומי של האי קורפו, האי הגדול והמאוכלס ביותר ביחידה האזורית.
הקצה הדרומי של האי קורפו, האי הגדול והמאוכלס ביותר ביחידה האזורית.
הקצה הדרומי של האי קורפו, האי הגדול והמאוכלס ביותר ביחידה האזורית.
מדינה יווןיוון יוון
מחוז מחוז האיים היוניים
חבל ארץ האיים היוניים
רשויות מוניציפאליות ביחידה האזורית 1. קורפו
2. פאקסי
בירת היחידה האזורית קורפו
שטח 641.057 קמ"ר
אוכלוסייה
 ‑ ביחידה האזורית 104,371 (2011)
 ‑ צפיפות 160 נפש לקמ"ר (2011)

מיקומה של קורפו (מסומנת באדום) ביוון


החלוקה המנהלית של קורפו לרשויות מוניציפאליות

יחידה אזורית קורפויוונית: Περιφερειακή ενότητα Κέρκυρας) היא יחידה אזורית של יוון, הממוקמת בפינה הצפון מערבית של יוון, בצפונו של הים היוני, ושייכת למחוז האיים יוניים. היחידה האזורית מורכבת מאיים בלבד: קורפו, שעל שמו היא נקראת, פאקסי, אנטיפאקסוס, אוטוני, אריקוסה, מאראקיי, ועוד מספר איים קטנים לא מייושבים. מנהלית, היחידה גובלת ביחידה האזורית של תספוריטקון במזרח, בלפקדה בדרום, איטליה והים היוני במזרח, ואלבניה בצפון.

קורפו היא היחידה האזורית השנייה הגדולה ביותר בשטחה באיים היוניים, כאשר שטחה השיפוטי עומד על 641 קמ"ר. היא גם היחידה המאוכלסת ביותר במחוז, כאשר אוכלוסייתה, שכמעט כולה מתגוררת בתחומי האי קורפו, מונה, נכון ל-2011, 104,371 נפשות. יותר משליש התושבים של היחידה האזורית מתגוררים בתחומי העיר קורפו גופא, העיר הגדולה ביותר במחוז האיים היוניים, המשמשת כבירת המחוז וכבירת היחידה האזורית של קורפו.

קורפו מחולקת לשתי רשויות מוניציפליות: הרשות המונציפאלית של קרופו, הכוללת בשטח שיפוטה את האייים קורפו, אוטוני, אריקוסה ומארקאקיי, והרשות המונציפאלית של פאקסי, הכוללת את האיים פאקסי ואנטיפאקסוס.

האיים המרכיבים את היחידה האזורית הם הצפונים ביותר בקבוצת האיים היוניים, ארכיפלג המונה כ-40 איים, שנפרדו מיבשת יוון בתקופה גיאולוגית מאוחרת. איי היחידה, כמו כול האיים היונים, הם שריד של שרשרת הרים השייכים למערכת הרי ההאלפים הדינריים, ובנויים בעיקר מסלעי גיר. איי היחידה כוללים את איי הדיפונתיה בצפון, קורפו וגרורותיה במרכז, ופאקסוס ואנטיפאקוסוס בדרום.

איי הדיפונתיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

איי הדיפונתיה הם קבוצה של כ-12 איים וסלעים קטנים, שמתוכם מיושבים רק שלושת האיים הגדולים ביותר: אריקוסה האי הצפוני ביותר, ששטחו עומד על 3.7 ק"מ, ואכלוסייתו (נכון ל2011) מונה נפשות, אוטוני, ששטחו עומד על 10.8 קמ"ר, המהווה את הנקודה המיושבת המערבית ביותר ביוון, עם אוכלוסייה המונה (נכון ל2011 Island Area (Km2) Population (2011) Othonoi 10.8 נפשות, 392 Ereikoussa 3.7 נפשות, 496 Mathraki 3.1 329 ביוון,

האי קורפו, שהוא האי הראשי של המחוז, נמצע מדרום לאווטיני, ממזרח לז. שטחו ה

צורתו של האי דומה למגל, השוואה שנעשתה כבר בימי קדם, כאשר במרכז, העיר והנמל של קורפו, הנמצאים בצד מזרח, מול החוף האלבני. אורכו המקסימלי של האי הוא כ-60 קילומטר, ורוחבו המקסימלי הוא 30 קילומטר, כאשר החלק הצפוני של האי רחב יותר משאר חלקי האי.

שני רכסי הרים גבוהים מחלקים את האי לשלושה חבלים, שהצפוני בהם הררי, האמצעי גבעות גליות, והדרומי מישורי ברובו. הרכס החשוב יותר הוא רכס פנטוקראטור (Παντοκράτωρ), הנמשך מכף סנט אנגלו במזרח עד כף סנט סטפאנו במערב, וששיאו פסגת פנטוקראטור (906 מטר). הרכס השני הוא רכס הר "סנטי גאקה" (או "סנטה דאקה", ביוונית οἱἍγιοιΔέκα שפירושו "הר עשרת הקדושים").

החופים המערביים והצפוניים תלולים, ומתאפיינים במצוקים וכפים, ולכן הגישה אליהם קשה, בעוד שבחוף המזרחי קיימים מפרצים רבים והוא נוח יותר, זו הסיבה שרוב האוכלוסייה מרוכזת לאורכו. האי בנוי מתצורות שונות של אבן גיר, פני השטח מגוונים ומרובות בו פינות תצפית מרהיבות. האי הוא האזור הגשום ביותר ביוון.

בעוד מדרונות ההרים מיוערים, רוב השטח מהווה אזור חקלאי פורה. יערות הבר מכילים עצי דפנה, הדס, זית בר, קטלבים, וצינית, שיוצרים מצע פורה על פני היער, ומאפשרים צמחייה נרחבת של השיחים ברחבי האי.

פאקסי ואנטיפאקסוס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פאקסוס, הנמצא במרחק של מדרום מזח לקופרוף שהו קטן מבין האיים היוניים הראשיים. אורך האי כשנים עשר קילומטר והרוחב שלו בערך חמישה קילומטר. אוכלוסיית האי מונה כ-2500 תושבים.

האי אנטיפאקסוס אורכו כשלושה קילומטר ורוחבו כשני קילומטר. שטחו של האי 5 קילומטרים מרובעים בערך. האוכלוסייה של האי מונה מספר עשרות תושבים בלבד. באופן מנהלי הוא חלק מפאקסי. האי אנטיפאקסוס מכוסה בכרמי ענבים ליין ובעצי זית. האי ידוע בחופים היפים שלו המושכים את התיירים. באנטי פאקסוס נמל אחד, אגראפידי

באי פאקסי מצויים שלושה יישובים עיקריים ועוד מספר כפרים קטנים:

אקלים האזור נע בין קיץ חם לחורף מתון באזורי השפלות, חורף וקיץ קרים באזורי ההרים, ושלג ומזג אוויר קר בפסגות ההרים.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

[[קטגוריה:יוון: יחידות אזוריות]

הערות ליוון הארכאית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • פתיח
  1. בפתיח, בתיאור מקור השם ארכאי היה עדיף אם הייתה מצורפת לתעתיק העברי ארכאיכּוֹס גם שם המילה ביוונית עתיקה בסוגרים
  2. באותו מקום, ישנה שורה במציינת "לדעת היסטוריונים מודרניים המושג "ארכאי" מטעה ואינו הולם את התקופה", היה עדיף אם לפחות הייתה הערת שוליים אחת המציינת היסטוריון מודרני החושב כך.
  • רקע פוליטי
  1. בהקשר בתיאור הפוליס, מופיעה השורה "פוליס בעיקרו של דבר היא עיר מדינה המקיימת.." אני תוהה אם ניסוח טוב יותר הוא לא "הייתה" ולא "היא"?
  2. באותו פסקה, מצויין שרק פולייס שהיו מאוגדות בבריתות דתיות (ליגות אמפיקטיוניות), ושבטים היו חלק בהתאגדות שבטית המוכרת כ"קוינון", אולם למיטב זיכרוני חלק מהשבטים גם היו חלק מהאגדות האמפיקטיניות, לדוגמה הפוקים וכמה שבטים תאסאלים לקחו חלק באגודה של דלפי. אולי עדיף לנסח את המשפט כ"חלק מהפולייס והשבטים היו מאוגדות בבריתות דתיות (ליגות אמפיקטיוניות) שנוסדו..."?
  • משבר המלוכה וגיבוש האריסטוקרטיה
    1. ביחס למסקנתו של סנדוגרס, מצויין ש"טענה זו אמנם לא מקובלת על כל החוקרים, אך יש הסכמה כללית שמדובר בתקופה של צמיחה כלכלית וגידול באוכלוסייה". שוב, כמו בהערותי הקודמות היה עדיף אם לפחות הייתה הערת שוליים אחת המציינת היסטוריון מודרני החושב כפי שכתוב
  • התהוות הפוליס
  1. בשורה השנייה של הפסקה הראשונה בתת הנושא מופיע המשפט: "אף שנהוג לתארך את תחילת העיור ביוון העתיקה למאה ה-8 לפנה"ס, עת הופיעו מרכזים אורבניים, עיור משמעותי החל רק במהלך המאה_ה-6_לפנה"ס." החלק המודגש הוא חזרה מיותרת וצריך למחוק אותו לפי דעתי.
  2. בשורה הראשונה בפסקה האחרונה של תת הנושא מופיה ביטוי "הפוליס קשה להגדרה". ביטוי זה לא מתאים לכתיבה אננציקלופדית לדעתי, ויש להורידו.
  3. באותה פסקה, מופיעה "מחקר העלה שעצמאות במדיניות החוץ לא...." שוב על איזה מחקר אנחנו מדברים? צריך הערת שוליים
  4. יש לי גם בעיה כללית אם איך שתת הנושא הזה בנוי: כרגע סדר הפסקאות הוא כדלקמן: 1. מקור הפוליס ואופן התגבשותה> 2. פסיקה המכילה מספר נושאים:הבדלים בין הפולייס, העצמאות כמאפיין עיקרי של הפוליס, השירותים שהפוליס העניקו לאזרחיה 3. הגדרת הפוליס לפי היסטוגרפיה עתיקה>4. חזרה לרעיון העצמאות כמאפיין עיקרי, וסייוגו. אני מציע סדר חדש: 1. מקור הפוליס ואפן התגבשותה. 2. הגדרת הפוליס לפי ההיסטוגרפיה העתיקה. 4.עצמאות כמאפיין עיקרי, וסייוג העצמאות כמאפיין.
  5. אם לסכם את הערותי פה הייתי מציע לכתוב מחדש את ת הנושא בצורה הבאה:

בד בבד עם השינויים במבנה הפוליטי ושיפור הרווחה, התבססה צורת התיישבות חדשה והיא הפוליס, עיר המדינה של יוון העתיקה. ראשיתה של הפוליס באקרופוליס - ביצור שנבנה בראש גבעה ובו מוסדות שלטון ותרבות כגון מקדשים ואגורה. אף שנהוג לתארך את תחילת העיור ביוון העתיקה למאה ה-8 לפנה"ס, עיור משמעותי החל רק במהלך המאה_ה-6_לפנה"ס, בהשפעת תהליך הקולוניזציה הרחב.[1] הפוליס התגבשה באחת משתי צורות: הראשונה - מספר כפרים התאגדו ביחד ליצירת קהילה משותפת אחת כדי לחלוק במקומות פולחן ונטל ההגנה. האפשרות השנייה היא פיתוח של יישוב קדום שהתרחב על חשבון האזור שמסביבו. הפוליס לא הופיעה בבת אחת במהפכה חברתית, אלא התגבשה לאורך תקופה ארוכה.[1]

מהכתבים של ההיסטוריונים מהתקופה הקלאסית עולה כי הפוליס במובנה הבסיסי היא קהילה אוטונומית שיש לה מרכז עירוני שבו מרוכזים מרכזי השלטון והמנהל, השטח שבו שולט אותו מרכז עירוני וגוף האזרחים שגר באותה עיר ובסביבותיה. בניגוד למדינות מודרניות שבהן הטריטוריה מגדירה את המדינה, הפוליס הייתה לא רק שטחה הפיזי של העיר, חומותיה ומקדשיה, אלא בראש ובראשונה אזרחיה. הקהילה האנושית של הפוליס, גוף האזרחים, היה חשוב בהרבה מהגוף הגאוגרפי.[2]

המאפיין הבולט של הפוליס, כפי שהוא התגבש במהלך התקופה הארכאית הוא עצמאות פוליטית, כאשר הפוליס סיפקה את הצרכים הקהילתיים של תושביה - הגנה, משפט, חקיקה, תרבות ופולחן. יחד עם זאת, לא כל הפולייס היו עצמאיות לחלוטין, ומחקר[דרוש מקור] העלה שעצמאות במדיניות החוץ לא מהווה תנאי הכרחי להגדרת קהילה פוליטית כ"פוליס". הקהילה שמרה על הגדרתה כפוליס, גם שההתערבות החיצונית של כח חזק יותר השפיעה גם על מדיניות פנים שלה. יתרה מכך, היו קהילות שהיו חלק ממדינה פדרטיבית או קהילות הפריאויקים שהיו חלק מהפוליס הספרטני. גם במקרה זה היוונים העתיקים התייחסו לקהילות אלה בשם "פוליס"[3]

הפולייס היו שונות זאת מזאת באופן מהותי. לעתים פוליס הייתה עצמאית לחלוטין ובעלת שטח משמעותי ואוכלוסייה של עשרות ומאות אלפי בני אדם, כמו אתונה וספרטה לדוגמא, ולעתים הייתה זאת עיר קטנה חסרת כוח משמעותי ובה רק כמה אלפי תושבים.

היסטוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

(לשימוש אישי)

לחצו כדי להקטין חזרה
יוסטינוסאריאנוסקווינטוס קורטיוס רופוספלוטרכוסדיודורוספומפאוס טרוגוסטימאוסקלייטרכוסנארכוסאנקסימנסקליסתנסאריסטובולוסתלמי הראשוןאונסיקריטוס
לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏



  1. ^ 1 2 Jonathan M. Hall, "The Rise of State Action in the Archaic Age", in Hans Beck (ed.), p. 10
  2. ^ Jonathan M. Hall, "The Rise of State Action in the Archaic Age", in Hans Beck (ed.), pp. 9-10
  3. ^ Kostas Vlassopuolos, p. 191