לדלג לתוכן

ביאור:בבלי בבא קמא דף קו

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה


מסכת בבא קמא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)


בפקדון - פסול לעדות [1].

והאמר אילפא 'שבועה קונה': שבועה היא דקניא [2], אבל כפירה לא קניא!?

הכא נמי דקיימא באגם.

ואיבעית אימא: מאי 'שבועה קונה' [3]? - [4] כדרב הונא, דאמר רב הונא אמר רב: '"מנה לי בידך!" והלה אומר "אין לך בידי!" ונשבע, ואחר כך באו עדים – פטור, שנאמר (שמות כב י: שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו) ולקח בעליו ולא ישלם: כיון שקבלו הבעלים שבועה - שוב אין משלם ממון.

גופא: אמר רב הונא אמר רב: '"מנה לי בידך!" והלה אומר "אין לך בידי!" ונשבע, ואחר כך באו עדים – פטור, שנאמר [שמות כב,ט-י: כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמר ומת או נשבר או נשבה אין ראה [5] שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו] ולקח בעליו ולא ישלם: כיון שקבלו הבעלים שבועה - שוב אין משלם ממון. [יתכן שזה מהות ההסכם בין השומר לבין המפקיד: שהשומר נאמן בשבועה, ואם נשבע – פטור.]

אמר רבא: מסתברא מילתיה דרב במלוה, דלהוצאה ניתנה [6], אבל פקדון - ברשותיה דמריה קאי [7]; והאלהים אמר רב אפילו בפקדון, דכי כתיב קרא - בפקדון כתיב [8]!

יתיב רב נחמן וקאמר להא שמעתא [9]; איתיביה רב אחא בר מניומי לרב נחמן [בבא קמא פ"ט מ"ז]: "היכן פקדוני?" אמר לו: "אבד". "משביעך אני!" ואמר "אמן", והעדים מעידים אותו שאכלוֹ - משלם את הקרן [10]; הודה מעצמו [11] - משלם קרן וחומש ואשם. [12]

אמר ליה רב נחמן: הכא במאי עסקינן? - כגון דנשבע חוץ לבית דין [13].

אמר ליה: אי הכי - אימא סיפא [שם משנה ח]: "היכן פקדוני"? אמר לו "נגנב." – "משביעך אני!" ואמר "אמן", והעדים מעידים אותו שגנבו - משלם תשלומי כפל; הודה מעצמו - משלם קרן וחומש ואשם; ואי סלקא דעתך חוץ לבית דין - מי איכא כפל?

אמר ליה: יכילנא לשנויי לך: רישא חוץ לבית דין וסיפא בבית דין, מיהו שינויא דחיקא לא משנינן לך: אידי ואידי בבית דין ולא קשיא: כאן בקפץ כאן בשלא קפץ [14].

אמר ליה רמי בר חמא לרב נחמן: מכדי דרב לא סבירא לך, משכוני נפשך [15] אדרב למה לך?

אמר ליה: לפרושה לדרב, דרב הכי מתרץ לה למתניתין.

והא רב - קרא קאמר [ומדוע אתה חולק עליו]?

אמרי: קרא - לכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין הוא דאתא [16]; ' (שמות כב י: שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ) וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם' - מי שעליו לשלם הוא נשבע.

מתיב רב המנונא [שבועות פ"ה מ"ב]: השביע עליו חמשה פעמים בין בפני בית דין ובין שלא בפני בית דין, וכפר עליו - חייב על כל אחת ואחת [17]; ואמר רבי שמעון: מה טעם? הואיל ויכול לחזור ולהודות [18]', והכא 'קפץ' לא מצית אמרת: השביע עליו' קתני [19]; 'חוץ לבית דין' לא מצית אמרת: בפני בית דין קתני [ומדוע חייב חמש פעמים? אחרי הראשון נפטר ממון, ובאמת אינו חייב]!?

הוא מותיב לה והוא מפרק לה: לצדדין קתני: השביע עליו - חוץ לבית דין, ובבית דין - קפץ [20]!

מתיב רבא [תוספתא בבא קמא [21] פרק ח הלכה ו]: בעל הבית שטען טענת גנב בפקדון ונשבע והודה ובאו עדים: אם עד שלא באו עדים הודה משלם קרן וחומש ואשם [22], ואם משבאו עדים הודה - משלם תשלומי כפל ואשם [23]' [24] והכא 'חוץ לבית דין' ו'קפץ' לא מצית אמרת: 'כפל' קתני!

אלא אמר רבא [25]: כל 'הודה', לא שנא טוען טענת אבד ולא שנא טוען טענת גנב <נמי> - לא אמר רב [26], דהא כתיב 'והתודה' [27], דבעי שלומי קרן וחומש; טוען טענת גנב ובאו עדים - נמי לא אמר רב, דהא כתיב תשלומי כפל [28]; כי קאמר רב: כגון שטוען טענת אבד ונשבע ולא הודה ובאו עדים.

אזל רב גמדא ואמרה לשמעתא [29] קמיה דרב אשי; אמר ליה: השתא! ומה רב המנונא, תלמידיה דרב [30], וידע דאמר רב 'הודה' וקמותיב 'הודה' [31], ואת אמרת 'הודה לא אמר רב'?!

אמר ליה רב אחא סבא לרב אשי: רב המנונא - הכי קא קשיא ליה:


עמוד ב


אי אמרת בשלמא 'נשבע', כי אתו עדים [32] מיחייב [33], אמטו להכי מחייבינן ליה קרבן [34]: אשבועה בתרייתא [35] - [36]הואיל ויכול לחזור ולהודות [37]; אלא אי אמרת כי אתו עדים – פטור, מי איכא מידי דאילו אתי סהדי ומסהדי ביה פטור ואנן ניקו ניחייביה קרבן אשבועה הואיל ויכול לחזור ולהודות!? השתא מיהת לא אודי [38]!!

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הטוען טענת גנב בפקדון - משלם תשלומי כפל; טבח ומכר - משלם תשלומי ארבעה וחמשה, הואיל וגנב משלם תשלומי כפל וטוען טענת גנב משלם תשלומי כפל: מה גנב שהוא משלם כפל, טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה, אף טוען טענת גנב בפקדון: כשהוא משלם תשלומי כפל, טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה;

מה לגנב שכן משלם תשלומי כפל שלא בשבועה, תאמר בטוען טענת גנב שאין משלם תשלומי כפל אלא בשבועה [39]?

אמרי: היקישא היא [40], ואין משיבין על היקישא.

הניחא למאן דאמר: חד בגנב וחד בטוען טענת גנב – שפיר; אלא למאן דאמר [41] האי 'אם ימצא הגנב' 'ואם לא ימצא' - תרוייהו בטוען טענת גנב [42] - מאי איכא למימר [43]?

אמרי: 'גנב' – 'הגנב' [44].

איתיביה רבי חייא בר אבא לרבי יוחנן [שבועות פ"ח מ"ג]: "היכן שורי"? "נגנב" "משביעך אני!" ואמר "אמן" והעדים מעידים אותו שאכלו - משלם תשלומי כפל [45]' והא הכא, דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, וקתני משלם תשלומי כפל' - תשלומי כפל אִין, תשלומי ארבעה וחמשה לא!?

הכא במאי עסקינן? - כגון שאכלו נבילה.

ולישני ליה 'כגון שאכלו טריפה' [46]?

[47] כרבי מאיר [48], דאמר 'שחיטה שאינה ראויה [49] שמה שחיטה'.

ולישני ליה בבן פקועה [50]?

כרבי מאיר [51], דאמר בן פקועה טעון שחיטה.

ולישני ליה כגון שעמד בדין [52] ואמרו לו 'צא תן לו [53]', [54] דהא אמר רבא: '"צא תן לו", טבח ומכר – פטור; מאי טעמא? כיון דפסקיה למילתיה [שנפסק הדין שחייב לו], וטבח ומכר - הוי גזלן, וגזלן לא משלם תשלומי ארבעה וחמשה; "חייב אתה ליתן לו" וטבח ומכר – חייב; מאי טעמא? כל כמה דלא פסיקא ליה מילתא - אכתי גנב הוא'?

אמרי: וליטעמיך - לישני ליה בשותף שטבח שלא מדעת חבירו [55]?

אלא חדא מתרי ותלתא נקט.

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל; מאי טעמא? דכתיב (שמות כב ח: על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה) על כל אבדה אשר יאמר [כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיען אלהים] ישלם שנים [לרעהו].

איתיביה רבי אבא בר ממל לרבי חייא בר אבא [מכילתא דרשב"י]: '(שמות כב ו) כי יתן איש [אל רעהו כסף או כלים לשמר וגנב מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים] - אין נתינת קטן כלום [56]; ואין לי אלא שנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן [57]; נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול – מנין [58]? תלמוד לומר: 'עד האלהים יבא דבר שניהם' [59] - עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד' - ואם איתא, תיהוי נמי כאבידה [60]!?

אמר ליה: הכא במאי עסקינן? - כגון שאכלו [61] כשהוא קטן [62].

אבל כשהוא גדול - מאי? הכי נמי דמשלם [63]!? אי הכי - אדתנא עד שתהא נתינה ותביעה 'שוין כאחד - ליתני 'עד שתהא אכילה ותביעה שוין כאחד'?

אמר ליה: תני 'עד שתהא אכילה ותביעה שוין כאחד'.

רב אשי אמר: לא דמי: אבידה קא אתיא מכח בן דעת, והא לא אתיא.

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצת; מאי טעמא? - דאמר קרא (שמות כב ח: על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה אשר יאמר) כי הוא זה [עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיען אלהים ישלם שנים לרעהו] [64];

ופליגא דרבי חייא בר יוסף, דאמר רבי חייא בר יוסף:


הערות

[עריכה]
  1. ^ ומוקמינן לה בריש 'שנים אוחזין' כגון דאמרי סהדי דההיא שעתא דכפר ליה - נקיט בידיה, ומפסיל, אף על גב דלא אשתבע, דאי באשתבע - מה לי מלוה מה לי פקדון?
  2. ^ קסלקא דעתא להתחייב באונסים משעה שנשבע לשקר קאמר
  3. ^ דקאמר אילפא
  4. ^ לגמרי קאמר, דתו לא משלם,
  5. ^ פסוק י
  6. ^ ובעיא תשלומין, ואיכא למימר דבשבועה אפטר ליה מתשלומין, כדכתיב 'ולא ישלם'
  7. ^ ואין כאן 'ולא ישלם', דהא כל היכא דאיתיה - דמריה הוא
  8. ^ גבי שומר שכר
  9. ^ דרב הונא
  10. ^ וכפל – לא, דאין כפל אלא בטוען נגנב; וחומש ואשם נמי לא שייכי אלא כשהודה, דכתיב בגזל הגר 'והתוודו' [במדבר ה,ו: דבר אל בני ישראל: איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל בה' ואשמה הנפש ההוא; (במדבר ה ז) והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יסף עליו ונתן לאשר אשם לו]
  11. ^ לאחר שבועה
  12. ^ קתני מיהא רישא: משלם קרן על ידי עדים, וקשיא לרב, דאמר 'כיון שנשבע לא ישלם אפילו באו עדים'; ומסיפא לא פריך, דבהודה - לא קאמר רב, דהא כתיב 'והשיב את הגזלה', ובנשבע והודה משתעי קרא.
  13. ^ לא אלימא שבועה לאפקועי ממונא
  14. ^ ברישא, דקתני 'משלם' - כשקפץ זה והשביעו קודם שחייבוהו בית דין, וכי קאמר רב - בלא קפץ, והדיינין השביעוהו, וקנייה באותה [נ"א: ההיא] שבועה, דקרא - בשבועת הדיינין כתיב; ואף על גב דסיפא לא מתוקמא בקפץ, דקתני 'כפל', וכפל לא איתיא אלא בשבועת הדיינין - מכל מקום רישא בקפץ. [והיות וגם זה תירוץ של אוקימתא בשני מציאויות שונות – שינויא דחיקא – מוסיף רש"י:] וניחא ליה לאוקמי בתרי גווני ובחד דוכתא, ולא לאוקמי בשני מקומות; וסיפא לא קשיא ליה לרב, דאף על גב דקתני משלם כפל לאחר שבועה, וכל שכן קרן דמודה רב בטוען טענת גנב, כדלקמן בשמעתין; דשבועה דקא מחייב ליה כפל - לא מקנייה ליה קרנא
  15. ^ לבא במקומו לתרץ קושיות ולהעמיד דבריו
  16. ^ הנתבע ישבע ויפטר ולא ישבע התובע ליטול
  17. ^ חומש ואשם
  18. ^ ונמצא דבכולן כופר ממון
  19. ^ ומדלא תני 'השביעו' שמע מינה על ידי דיינין הטיל עליו שבועה, וקיבל על כרחו, וקתני 'יכול לחזור ולהודות' - אלמא אכתי ממונא אית ליה גביה
  20. ^ דאף על גב דחייבוהו בית דין שבועה, כיון דמחוץ לב"ד השביעו - לא קנייה; ו'בפני בית דין' דקתני - לא א'השביע עליו' קאי
  21. ^ ליברמן
  22. ^ ולא כפל דאין משלם קנס על פי עצמו
  23. ^ אבל חומש – לא, דחומשו עולה לו בכפלו, כדאמרינן בפרק 'מרובה' (לעיל דף סה,א)
  24. ^ אלמא בין נשבע ובאו עדים בין נשבע והודה חייב
  25. ^ לא תשנייה לתיובתיה דרב המנונא לצדדין דיכול לחזור ולהודות - לאו תיובתא הוא לרב הונא
  26. ^ לא קאמר רב דכל הודה: לא שנא טוען טענת גנב ונשבע והודה ולא שנא טוען טענת אבד ונשבע והודה - לא אמר רב דפטור
  27. ^ בגזל הגר כתיב (במדבר ה ז: והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יסף עליו ונתן לאשר אשם לו) ובנשבע, דהא קרן וחומש כתיב
  28. ^ דכפל כי כתיב - בהכי כתיב: בנשבע ובאו עדים, כדאמר בפרק 'מרובה'
  29. ^ להא דרבא דאמר 'כל הודה לא אמר רב'
  30. ^ דקיימא לן אמרי בי רב - רב המנונא בפרק קמא דסנהדרין (דף יז,ב)
  31. ^ ואי לאו דידע דאפילו בהודה פטר רב - לא הוה מותיב ליה מהואיל דיכול לחזור ולהודות
  32. ^ אחר שבועה קמייתא
  33. ^ לשלומי קרנא, אשתכח דאכתי ממונא הוא גביה, ואמטו להכי מחייבינן ליה קרבן שבועה
  34. ^ שבועה
  35. ^ אשבועה שניה
  36. ^ דמשום דאין שבועה חלה על שבועה לא תפטריה, ד
  37. ^ בין זו לזו - נמצא דכל אחת שבועת כפירה בפני עצמה היא
  38. ^ בין זו לזו, ואשתכח דכפירת דברים בעלמא הוא, ולאו ממונא הוא גביה, שהרי אין יכול להוציאו בעדים
  39. ^ טוען טענת גנב אינו משלם כפל עד שישבע ואחר כך יבאו עדים, כדילפינן ב'מרובה'
  40. ^ דאיתקש גנב וטוען טענת גנב, דסמיכי קראי אהדדי: 'אם ימצא הגנב' (שמות כב ו) - הרי גנב; 'ואם לא ימצא הגנב' (שמות כב ז) כמו שאמר, אלא הוא עצמו גנבו - היינו טוען טענת גנב, ונמצא שהוא גנבו
  41. ^ בפרק 'מרובה' (דף סג,ב)
  42. ^ דגנב עצמו נפקא לן מ'אם המצא בידו' דכתיב בפרשה אחריתי
  43. ^ היכי איתקיש
  44. ^ מרבוייא דה"א, דאתרבאי בטוען טענת גנב [ילפינן לה כל דיני גניבה לרבות] תשלומי [כפל] וארבעה וחמשה
  45. ^ דטוען טענת גנב
  46. ^ דאיכא רבי שמעון דפטר בהשוחט ונמצאת טריפה מתשלומי ארבעה וחמשה [(לעיל דף ע,א)]
  47. ^ ומשני: רבי יוחנן -
  48. ^ סבירא ליה
  49. ^ לאכילה הואיל ונשחטה כהלכתה -
  50. ^ שנמצא במעי אמו, ופקעה לאחר שחיטה, והוציאוהו; דאיכא למאן דמכשר ליה בלא שחיטה [בפרק 'בהמה המקשה' (חולין פ"ד מ"ה; דף עד,ב)] דתנן: רבי שמעון שזורי אומר: אפילו הוא בן חמש שנים וחורש בשדה - שחיטת אמו מטהרתו
  51. '^ [ב'שחיטת חולין' שם] דתנן: השוחט את הבהמה ומצא בה בן תשע חי כו'
  52. ^ קודם לכן, ואמר 'נגנב', ונשבע, ובאו עדים שגנבוֹ הוא עצמו, וחייבוהו בית דין
  53. ^ קרן וכפל
  54. ^ ואחר כך שחטוֹ ואכלוֹ (וחזר ונשבע עליו) דמשלם כפל אשבועה קמייתא, ופטור מטביחה, כדרבא:
  55. ^ שותפין שגנבוּ, וטבחוֹ האחד שלא מדעת חבירו; אמרינן בפרק 'מרובה' (לעיל דף עח:) שפטור מד' וה', ד'חמשה בקר' אמר רחמנא, ולא חמשה חצאי בקר, והכא לא קרינא ו'טבחוֹ כולו' בחיובא, דעל החצי של חבירו הוה 'טובח ומוכר אחר הגנב', דפטור; אבל לדעת חבירו - משלמין שניהם, דשלוחו הוא, ואמרינן 'תחת' - לרבות את השליח
  56. ^ דכתיב 'איש' - פרט לקטן: דאין נשבעין על טענת נתינתו, ואין באין לידי כפל על ידו, דהכא כפל כתיב
  57. ^ דאיכא למימר דהאי 'איש' - אהשתא קאי, והכי קאמר: 'כי יתן - מי שהוא עכשיו איש', בשעת טענה, פרט לנתינת מי שהוא עדיין קטן, אבל אי הוי עכשיו איש - לא ממעט ליה
  58. ^ דפטור
  59. ^ איתקוש נתינה והעמדה בדין להדדי, דבתרוייהו בעינן 'איש'
  60. ^ דליכא נתינה, והוי טענה להשביע ולהתחייב כפל, וכי תבעו כשהוא גדול ליחייביה להאיך שבועה וכפילא אף על גב דנתינה ליכא
  61. ^ בעל הבית לפקדון
  62. ^ בעוד שהמפקיד קטן, דלא ירד פקדון זה לתורת טענה מעולם; אבל אבידה - מכי מטא לידיה דהאי איחייב ליה, שהרי יש לה בעלים בני טענתא
  63. ^ דמשהגדיל קטן ונעשה בר טענה - נתחייב זה לבא עמו לדין, ואף על גב דנתינה לא הואי
  64. ^ היינו הודה במקצת; ובפרשת טוען טענת גנב כתיב